פירוש תהילים פרק כ״ה — חלק ב׳ — פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל

פסוק א׳

"לְדָוִד אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא"

דוד פותח ואומר שכל נפשו נשואה אל ה׳. זו תפילה של תלות ואמונה — אדם המבקש להתקרב אל בוראו בכל ליבו ולהפקיד בידיו את עצם נפשו.

פסוק יב׳

"מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה׳ יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר"

האדם הירא את ה׳ זוכה להדרכה. ה׳ מורה לו ("יוֹרֶנּוּ" — ילמדנו ויַראֶה לו) כיצד לבחור נכון וללכת בדרך המתאימה לנפשו ולתפקידו בעולם.

פסוק יג׳

"נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"

"נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין" — נפשו תלון ותנוח בטוב ובמנוחה. ההולך בדרך ה׳ זוכה לשלוות נפש, וגם זרעו אחריו זוכה לברכה ולהמשך מבורך בארץ.

פסוק יד׳

"סוֹד ה׳ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם"

"סוֹד ה׳" — הקרבה והסוד הפנימי שה׳ מגלה דווקא ליראיו. הוא מודיע להם את בריתו: קשר נאמן ועמוק שאינו נגלה לכל אדם, אלא למי שמבקש אותו באמת. כך מתבררת היראה לא כפחד מרחיק, אלא כשער לקרבה ולגילוי פנימי.

פסוק טו׳

"עֵינַי תָּמִיד אֶל ה׳ כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי"

עיניו של דוד נשואות תמיד אל ה׳. הוא יודע שרק ה׳ יכול לחלצו מן ה"רֶשֶׁת" — המלכודת הפרושה לרגליו, מזימות האויב המבקשות להפילו.

פסוק טז׳

"פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי"

דוד מבקש שה׳ יפנה אליו ויחון אותו. "יָחִיד וְעָנִי" — הוא חש בודד, חלש ונזקק, ומתוך כך מבקש קרבה וחנינה מאת ה׳.

פסוק יז׳

"צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי"

"צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" — הצרות שבתוך הלב גדלו והכבידו, עד שהלב כמו נפתח מרוב כאב. דוד מבקש מה׳ להוציאו מן המצוקה — הפנימית והחיצונית כאחת.

פסוק יח׳

"רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי"

דוד מבקש שה׳ יראה את עוניו ואת עמלו — את הסבל ואת הטורח. ויחד עם זאת הוא מבקש מחילה: "וְשָׂא" — שיישא ויסלח לכל חטאיו.

פסוק יט׳

"רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי"

דוד מבקש מה׳ לראות כמה רבו אויביו ועד כמה עזה שנאתם. "שִׂנְאַת חָמָס" — לא שנאה רגילה, אלא שנאה אלימה, עוינת וחסרת צדק.

פסוק כ׳

"שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ"

דוד מבקש שה׳ ישמור את נפשו ויצילנו. "אַל אֵבוֹשׁ" — שלא ייכשל ויתבייש בביטחונו, שכן חסה בה׳ ונשען עליו לבדו. הביטחון בה׳ הוא המשען היחיד שאינו מכזיב, גם כשכל שאר המשענים נשמטים.

פסוק כא׳

"תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ"

"תֹּם וָיֹשֶׁר" — התמימות והיושר; דוד מבקש שמידות אלו יִשְׁמְרו עליו ("יִצְּרוּנִי"). ומתוך שהוא מקווה אל ה׳, הוא חפץ להישאר נאמן לדרך נקייה וישרה גם בעת קושי.

פסוק כב׳

"פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו"

המזמור נחתם בתפילה על כלל ישראל. דוד מבקש שאלוהים יפדה את עם ישראל מכל צרותיו — לא רק את היחיד, אלא את העם כולו, הנושא את עיניו לגאולה.

וכך מתעלה פרק כה׳ מן הזעקה האישית אל תפילת הכלל — מאדם יחיד ועני המבקש קרבה, ועד עם שלם המבקש פדות. זוהי תנועת הנפש של ספר תהילים: מן הפרט אל הכלל, ומן המצוקה אל התקווה הגדולה.