פסוק א׳
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר:
זהו פתיח המזמור, המוסר את השיר למנצח ומייחס אותו לדוד.
כבר בפתיחה מורגש שזהו מזמור שנועד לא רק כתפילה אישית, אלא גם כשירה ציבורית של הודאה, אמונה וישועה.
פסוק ב׳
קַוֹּה קִוִּיִי ה׳ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי:
דוד מתאר המתנה ארוכה ומלאת אמונה אל ה׳.
הוא לא התייאש, אלא המשיך לקוות, עד שה׳ פנה אליו ושמע את זעקתו.
הפסוק מלמד שתפילה אמיתית יכולה להישמע גם אחרי זמן של המתנה וסבלנות.
פסוק ג׳
וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי:
דוד מתאר מצב של שקיעה עמוקה, כמו אדם שנמצא בבור מלא רעש, בלבול ובוץ טובעני.
ה׳ מעלה אותו משם, מעמיד את רגליו על סלע יציב, ומחזיר לו כיוון וביטחון.
הישועה אינה רק יציאה מן הסכנה, אלא גם בנייה מחודשת של הדרך והצעדים.
פסוק ד׳
וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה׳:
לאחר הישועה, ה׳ נותן בפי דוד שיר חדש.
הכאב והצעקה הופכים לתהילה, והשבר הופך לעדות של אמונה.
כאשר רבים יראו את הישועה הזאת, הם יתמלאו יראה וביטחון בה׳.
פסוק ה׳
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב:
אשרי האדם שבוחר לשים את מבטחו בה׳.
הוא אינו פונה אל גאווה, שקר או הבטחות ריקות שאין בהן אמת.
הפסוק מציב את הביטחון בה׳ מול כל הכוחות המדומים שהאדם עלול להישען עליהם בטעות.
פסוק ו׳
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר:
דוד מתבונן בריבוי הנפלאות והחסדים שה׳ עושה.
הוא מבין שמחשבות ה׳ כלפי האדם עמוקות ורבות כל כך, עד שאי אפשר להשוות אליו דבר.
גם אם ירצה לספר ולדבר על כל חסדי ה׳, הם רבים מדי מכדי למנות אותם.
פסוק ז׳
זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ:
דוד מלמד שה׳ אינו מחפש רק קרבנות חיצוניים.
העיקר הוא שהאדם יפתח את אוזניו, ישמע, יבין ויהיה נאמן לרצון ה׳.
הפסוק מדגיש שעבודת ה׳ האמיתית מתחילה בהקשבה פנימית, בלב פתוח ובנכונות ללכת בדרך הישרה.
תהילים פרק מ׳ — פסוקים א׳-ז׳
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר:
(ב) קַוֹּה קִוִּיתִי ה׳ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי:
(ג) וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי:
(ד) וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה׳:
(ה) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב:
(ו) רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר:
(ז) זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ: