פסוק א'
"לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר"
"למנצח" — למי שמנצח על השירה בבית המקדש, מנהל המקהלה.
"לבני קורח" — לצאצאי קורח, משפחת לויים שהיו אחראים על שירת הקודש.
"מזמור" — שיר מנוגן בכלי נגינה, להבדיל משיר מילולי בלבד.
פסוק יא'
"כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם"
"כי יראה" — כאשר יסתכל, כשיביט סביבו במציאות בעיניים פקוחות.
"חכמים" — אנשי חוכמה ודעת, לא רק פשוטי עם — גם הם מתים.
"כסיל" — מי שחסר שיפוט, אדם קהה הבנה.
"ובער" — בור גמור, מי שאין לו דעת בכלל.
"חילם" — כוחם, עושרם, כל מה שצברו בחייהם — ועוזבים לאחרים.
פסוק יב'
"קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת"
"קרבם" — פנימיותם, מחשבת ליבם הפנימית הסמויה.
"בתימו לעולם" — ביתם לנצח — הקבר שחשבו שיזכירם לעד.
"משכנותם לדור ודור" — מגוריהם ומלכויותיהם שבנו לדורי דורות.
"קראו בשמותם עלי אדמות" — נתנו את שמם לאדמות ולערים — אך גם זה אינו נצחי.
פסוק יג'
"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ"
"ביקר" — בכבוד, במעמד גבוה, בשיא הצלחתו האנושית.
"בל ילין" — לא ילון, לא יישאר — הכבוד אינו מתמיד אפילו לילה אחד.
"נמשל כבהמות" — נדמה לבהמה שאינה מבינה את גבולות קיומה וצועדת למותה.
"נדמו" — נפסקו, נכחדו, נמחקו.
פסוק יד'
"זֶה דַרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה"
"כסל למו" — הכסילות היא דרכם, האיוולת היא עצמותם ואופיים הבסיסי.
"ואחריהם בפיהם ירצו" — אלה שבאים אחריהם ממשיכים לפאר ולרצות את אותה הדרך בפיהם.
"סלה" — עצרו, התבוננו עמוק, הפנימו את מה שנאמר לפני שממשיכים.
פסוק טו'
"כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ"
"כצאן לשאול שתו" — כמו עדר שמוּבָל לשחיטה בלי שמבין לאן הולך, כך הם.
"ירעם" — ינהג בהם, ירעה אותם — אלא שהרועה כאן הוא המוות עצמו.
"וירדו בם ישרים לבוקר" — הישרים, מי שהכירו באמת, ישלטו בהם בבוקר הגאולה.
"וצורם לבלות שאול מזבל לו" — כוחם ומבצרם יתבלה ויישחק בשאול רחוק ממקומם הרם.
פסוק טז'
"אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה"
"אך" — אבל, ברם — ניגוד חריף ומכריע לכל מה שתואר עד כה.
"יפדה" — יגאל, ישלם את מחיר הפדיון שאף אדם בעולם לא יוכל לשלם.
"מיד שאול" — מתוך יד השאול ממש, מתפיסתו הישירה ומאחיזתו של המוות.
"יקחני" — יקח אותי, ילקח אותי אליו — לקיחה ישירה ואלוקית של ממש.
פסוק יז'
"אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ"
"אל תירא" — אל תפחד, אל תאבד את שיווי המשקל הרוחני שלך לנוכח עושרו של אחר.
"כי יעשיר איש" — כי יצליח מישהו ויצבור הון עצום.
"כי ירבה כבוד ביתו" — כי גדל שמו ופרסומו ומעמדו בעיני הבריות.
פסוק יח'
"כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ"
"לא במותו יקח הכל" — בשעת מותו לא ייקח איתו ולו פרוטה אחת מכל מה שצבר.
"לא ירד אחריו כבודו" — הכבוד שרכש, השם שבנה, לא ירד איתו לקבר.
פסוק יט'
"כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ"
"נפשו בחייו יברך" — בחייו הוא מברך ומשבח את עצמו, סבור שחי חיים טובים ונכונים.
"ויודוך כי תיטיב לך" — ואחרים מריעים ומודים לו כל עוד הוא מטיב ומיטיב עמם.
פסוק כ'
"תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֶצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר"
"תבוא עד דור אבותיו" — ילך בסוף אל דור אבותיו שקדמו לו — כלומר ימות כמותם ממש.
"עד נצח לא יראו אור" — הוא ואבותיו — לנצח לא יזכו לאור הגאולה האמיתית.
פסוק כא'
"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ"
"ולא יבין" — ולא הבין. זהו ההבדל הדק אך הגדול מפסוק יג': שם "בל ילין" — לא נשאר, כאן "ולא יבין" — לא הבין. הכסל הגדול ביותר אינו חוסר הצלחה, אלא חוסר הבנה.
"נמשל כבהמות נדמו" — הסיום חוזר כחותם: מי שלא הבין — נדמה לבהמה ההולכת בלא ידיעה.