פסוק א'
״לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד״
״לַמְנַצֵּחַ״ — לממונה על ביצוע המזמור, מי שמוביל את הנגינה והשירה.
״עַל מָחֲלַת״ — שם מנגינה, כלי או סגנון ביצוע קדום. חלק מהפרשנים קושרים אותו ללשון מחלה וכאב.
״מַשְׂכִּיל״ — שיר שנועד לא רק לשירה אלא גם לעיון ולמידה, מלשון שכל והשכלה.
״לְדָוִד״ — מיוחס לדוד המלך: כאב מוסרי עמוק, התבוננות באדם ובחברה, ותקווה לגאולה.
פסוק ב'
״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה טוֹב״
״אָמַר בְּלִבּוֹ״ — אמירה פנימית שקטה, לא הכרזה גלויה. האדם אומר זאת בלבו, ומתוך אותה אמירה פנימית הוא בונה את חייו.
״נָבָל״ — בתנ״ך אין הכוונה רק לאדם טיפש. נבל הוא אדם מושחת מוסרית, חסר אחריות פנימית, שפרק מעליו יראת אלוהים ומחויבות לטוב.
״אֵין אֱלֹהִים״ — לא בהכרח כפירה פילוסופית, אלא הנהגה מעשית כאילו אין מי שמשגיח, שופט, ורואה את המעשים.
״הִשְׁחִיתוּ״ — קלקלו והשחיתו את דרכם. השורש שח״ת מבטא הרס פנימי וחיצוני.
״וְהִתְעִיבוּ״ — עשו תועבה; ביטוי לדברים המעוררים גועל מוסרי ורוחני.
״עָוֶל״ — אי־צדק, עוול מוסרי, סטייה מן היושר.
״אֵין עֹשֵׂה טוֹב״ — עולם בלי יראת אלוהים הוא עולם שהטוב נעלם מן המעשה.
פסוק ג'
״אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים״
״הִשְׁקִיף״ — הביט בעיון מלמעלה. הפסוק מצייר את אלוהים כמחפש נקודת אמת בתוך האנושות.
״עַל בְּנֵי אָדָם״ — האנושות כולה, לא ישראל בלבד. הפרק בכוונה אוניברסלי.
״לִרְאוֹת״ — לשון חיפוש ובדיקה; ביטוי לציפייה: אלוהים מחפש ומייחל למצוא.
״הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל״ — האם יש מי שמבין ומסיק מסקנות לחיים, לא רק חכם באופן שטחי?
״דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים״ — חיפוש פעיל ומתמיד, לא זיכרון רחוק. שורש ד-ר-ש = לחפש מעומק הלב.
פסוק ד'
״כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד״
״כֻּלּוֹ״ — כולם, באופן גורף. ביטוי קשה המדגיש את עומק המשבר.
״סָג יַחְדָּו״ — נסוגו יחד; הכישלון אינו רק פרטי, אלא תופעה כללית וחברתית.
״נֶאֱלָחוּ״ — התקלקלו, נטנפו, נעשו מושחתים ופסולים.
״אֵין גַּם אֶחָד״ — אפילו לא יוצא מן הכלל אחד. החזרה מחזקת את הכאב ואת תחושת האובדן המוסרי.
פסוק ה'
״הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ״
״הֲלֹא יָדְעוּ״ — לשון תמיהה ותוכחה: האמנם אינם יודעים את חומרת מעשיהם?
״פֹּעֲלֵי אָוֶן״ — עושי עוול ורשע. אָוֶן הוא לא רק חטא נקודתי, אלא עמל של רשע, עיסוק מתמשך בעוול.
״אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם״ — דימוי חריף: הפגיעה באחרים נעשתה אצלם טבעית ויומיומית, בלי מחשבה שנייה.
״אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ״ — אינם פונים לאלוהים, אינם מתפללים ואינם מכירים בנוכחותו. עולם סגור לחלוטין.
פסוק ו'
״שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם״
״שָׁם״ — דווקא שם, במקום שבו הרגישו הכי בטוחים.
״פָּחֲדוּ פַחַד לֹא הָיָה פָחַד״ — כפל לשון: פחד עצום ממקום שלא הצדיק פחד. בא מאת אלוהים, לא מן המציאות הנראית לעין.
״פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ״ — מפלה מוחלטת לאויב החונה עליך. העצמות מסמלות את יסוד כוחו; פיזורן הוא ניפוץ הכוח עד לשרשיו.
״הֱבִשֹׁתָה״ — גרמת להם בושה גמורה; פעולת ה' כלפי הרשע.
״כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם״ — אלוהים דחה אותם; שורש מ-א-ס = לפסול, לדחות, לא לחפוץ בהם. דחייה מוסרית ורוחנית, לא רק מפלה חיצונית.
פסוק ז'
״מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל״
״מִי יִתֵּן״ — לשון כמיהה עמוקה: מי ייתן ויהיה כן. תפילה וציפייה בגוף שלישי.
״מִצִּיּוֹן״ — ציון, מרכז הקדושה ומקום הופעת שכינת אלוהים.
״יְשׁוּעוֹת״ — ברבים; לא ישועה אחת — שפע של גאולות ותיקונים.
״שְׁבוּת עַמּוֹ״ — שיבה מגלות ושבי, מפיזור ומצב שבור.
״יָגֵל יַעֲקֹב״ — יעקב, שם המאבק והסבל, יגיל בשמחה פנימית עמוקה.
״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל״ — ישראל, שם הניצחון, ישמח בשמחה גלויה, רחבה וניכרת לעין.
פרק נג' מלמד שהחשיכה אינה המילה האחרונה. אחרי ההשחתה, הפחד והמפלה, בא פסוק אחד של תקווה: יעקב יגיל, ישראל ישמח, והגאולה עוד תבוא.