פסוק א'
"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד"
"למנצח" פירושו: למי שמוביל את השירה והנגינה.
"בנגינות" — מזמור המלווה בכלי נגינה.
"משכיל לדוד" — שיר של דוד שיש בו לימוד והתבוננות.
פסוק יח'
"עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי"
"ערב ובוקר וצהריים" — שלוש פעמים ביום, ללא הרף.
"אשיחה ואהמה" — אדבר ואשפוך את ליבי, אף אהמה מרוב כאב.
"וישמע קולי" — ואני בטוח שה' שומע את תפילתי.
שלוש תפילות ביום — ערב, בוקר וצהריים — הן יסוד הקשר הקבוע עם ה', שאינו תלוי במצב הרוח אלא בנאמנות יומיומית.
פסוק יט'
"פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי"
"פדה בשלום נפשי" — ה' הציל את נפשי אל תוך שלום.
"מקרב לי" — מן המלחמה שהייתה נגדי.
"כי ברבים היו עמדי" — כי רבים עמדו לצידי בעזרת ה'.
פסוק כ'
"יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים"
"ישמע אל ויענם" — ה' ישמע ויענה לרשעים כפי מעשיהם.
"ויושב קדם" — היושב מקדם, מלך העולם הנצחי.
"אשר אין חליפות למו" — אינם משתנים מדרכם הרעה.
"ולא יראו אלוהים" — ואינם יראים מפני ה'.
פסוק כא'
"שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ"
"שלח ידיו בשלומיו" — הבוגד פגע דווקא באלה שהיו בשלום איתו.
"חילל בריתו" — הפר וחילל את הברית והאמון שביניהם.
הפסוק חוזר אל כאב הבגידה מן החלק הקודם — מי שהיה אמור להיות נאמן, הוא שפגע.
פסוק כב'
"חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת"
"חלקו מחמאות פיו" — פיו דיבר חלק ורך כחמאה.
"וקרב ליבו" — אך בליבו הסתתרה מלחמה.
"רכו דבריו משמן והמה פתיחות" — מילותיו רכות משמן, אך הן חרבות שלופות.
פסוק כג'
"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק"
"השלך על ה' יהבך" — הטל על ה' את כל משאך ודאגתך.
"והוא יכלכלך" — והוא יחזיק אותך, יפרנס וידאג לך.
"לא יתן לעולם מוט לצדיק" — לעולם לא יניח לצדיק להתמוטט ולמעוד.
זהו לב הפרק ופזמונו: ביטחון מוחלט בה'. הפסוק חוזר שלוש פעמים לאורך השיר, ומחזיק בתוכו את כל המסע — מן הכאב והבגידה אל המנוחה והאמונה.
פסוק כד'
"וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ"
"ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת" — ואתה ה' תוריד את הרשעים אל בור האבדון.
"אנשי דמים ומרמה" — אנשי האלימות והשקר.
"לא יחצו ימיהם" — לא ישלימו אפילו חצי מימי חייהם.
"ואני אבטח בך" — ואני, מול הכל, אבטח רק בך. כך נחתם הפרק — באמונה.
החלק הזה חותם את המסע של פרק נה': מן הכאב והבגידה אל המנוחה והביטחון. דוד מלמד שגם אחרי האכזבה הקשה ביותר אפשר להשליך את הכל על ה', ולמצוא בו את המשען שלעולם אינו בוגד. התפילה הזו אינה מבטיחה חיים בלי קושי, אלא משען בתוך הקושי — היד שאוחזת בנו כשהכל מתערער. וזו אולי הנחמה הגדולה של הפרק כולו: מי שמשליך את יהבו על ה', לעולם אינו נושא את משאו לבד.