פירוש תהילים פרק ס׳ — חלק א׳ — נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד"

"שׁוּשַׁן עֵדוּת" = שם הלחן או כלי נגינה בצורת שושנה; "מִכְתָּם" = מזמור יקר; "לְלַמֵּד" = ללמד את העם.

זוהי כותרת המזמור. דוד מבקש שהשיר לא יישאר תפילה אישית, אלא יילמד ויושר בפי כל העם.

מזמור שנולד בשדה הקרב הופך לשיעור של אמונה לדורות.

פסוק ב'

"בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף"

"בְּהַצּוֹתוֹ" = כאשר נלחם; "גֵיא מֶלַח" = עמק המלח שליד ים המלח.

הכותרת ממשיכה ומספרת את הרקע: מלחמות דוד בצפון נגד ממלכות ארם, ובדרום יואב שר הצבא מכה את אדום.

דווקא על רקע הניצחונות האלה יחשוף הפרק כמה המלחמה גבתה מחיר כבד מבפנים.

פסוק ג'

"אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ"

"זְנַחְתָּנוּ" = עזבת אותנו; "פְרַצְתָּנוּ" = שברת את שורותינו; "אָנַפְתָּ" = כעסת; "תְּשׁוֹבֵב לָנוּ" = שוב אלינו.

העם זועק את מה שהוא מרגיש: אלוהים עזב, השורות נפרצו, הכעס ניכר.

אבל בסוף הפסוק כבר נשמעת הבקשה שעוד תגדל: שוב אלינו, החזר לנו את קרבתך.

פסוק ד'

"הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה"

"הִרְעַשְׁתָּה" = הרעדת; "פְּצַמְתָּהּ" = בקעת אותה; "רְפָה שְׁבָרֶיהָ" = רפא את שבריה; "כִי מָטָה" = כי התמוטטה.

התבוסה מתוארת כרעידת אדמה: הארץ רועדת, נבקעת, עומדת ליפול.

ומתוך השבר עולה תפילה הפוכה ומפתיעה: אתה ששברת — אתה שתרפא.

פסוק ה'

"הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה"

"הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה" = נתת לעמך לראות ימים קשים; "יַיִן תַּרְעֵלָה" = יין מרעיל שמסחרר את שותהו.

העם מרגיש כמי ששתה יין רע: העולם מסתחרר והרגליים כושלות.

זהו תיאור כן של תקופה שבה הכול נראה אבוד — ובכל זאת ממשיכים לדבר אל ה'.

פסוק ו'

"נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה"

"נֵס" = דגל; "לְהִתְנוֹסֵס" = להתרומם ולהתנופף; "מִפְּנֵי קֹשֶׁט" = למען האמת; "סֶלָה" = הפסקה קצרה, כמו נשימה.

כאן מתהפך המזמור: בתוך החושך מתגלה דגל מתנוסס.

כמו דגל בשדה הקרב שמראה לחיילים לאן ללכת, כך הנס מזכיר לעם שיש כיוון ויש תקווה.

ליראי ה' יש נקודת התאספות — סימן גלוי שאי אפשר להוריד.

פסוק ז'

"לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי"

"יֵחָלְצוּן" = יינצלו; "יְדִידֶיךָ" = אהוביך; "יְמִינְךָ" = יד ימינך החזקה.

למען האהובים שלך — הושע בימינך וענה לי.

בפסוק נכתב "ועננו" ונקרא "וַעֲנֵנִי": התפילה היא של העם כולו, ושל כל יחיד ויחיד בתוכו.

החלק הזה מלמד שגם כשמרגישים עזובים, מותר לזעוק את הכאב — ובלבד שממשיכים לדבר אל ה'. דוד אינו מייפה את המצב: הוא מדבר על רעש, על שבר ועל יין תרעלה. אבל באמצע הדרך הוא מרים את הראש ורואה את הנס — הדגל שה' נתן ליראיו. מי שיש לו דגל, יש לו כיוון; ומי שיש לו כיוון, תפילתו כבר בדרך להיענות. כך הופך מזמור של תבוסה לריקוד דבקה שמח של אמונה, תקווה וישועה.