פסוק א׳
"לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ"
דוד מבקש שה' ייתן למלך את משפטיו ואת צדקתו. "מִשְׁפָּטֶיךָ" — מִשְׁפְּטֵי הצדק של ה', אמות המידה שעל פיהן ראוי לשפוט נכון; "צִדְקָתְךָ" — מידת הצדק האלוהית. הבקשה הראשונה של המלך אינה עושר אלא משפט וצדקה — להנהיג את העם מתוך צדק אלוהי.
פסוק ב׳
"יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט"
"יָדִין" — ישפוט וְינהיג בצדק (משורש דּין); לא רק יכריע בריבים, אלא ינהיג את העם כולו. "וַעֲנִיֶּיךָ" — העניים והמדוכאים שבעמך, החלשים הזקוקים להגנה. המלך ידין את העם בצדק, ויעמוד במיוחד לימין העניים — שמשפטם ייעשה ביושר.
פסוק ג׳
"יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה"
"יִשְׂאוּ" — יישאו ויניבו (משורש נשׂא), כשם שאדמה פורייה נושאת פרי; "בִּצְדָקָה" — מתוך הצדק השורר בארץ. ההרים והגבעות "יישאו" שלום וצדקה לעם — כל הארץ תתמלא שלווה ושפע בזכות הצדק.
פסוק ד׳
"יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק"
"אֶבְיוֹן" — העני ביותר, הנזקק שחסר את צורכי היסוד (מלשון "אָבָה", להשתוקק — מי שמתוך מחסורו משתוקק לכל דבר); "וִידַכֵּא" — ישבור ויכניע לחלוטין (משורש דכא, לכתוש ולרצץ); "עוֹשֵׁק" — האדם המנצל והמקפח את החלש. המלך ישפוט לטובת העניים, יושיע את האביונים וישבור את כוחו של העושק — לב הצדק: הגנה על חסר המגן.
פסוק ה׳
"יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים"
"יִירָאוּךָ" — ינהגו בך ביראת כבוד והערצה (לא פחד ואימה); "עִם שָׁמֶשׁ" — כל עוד השמש קיימת ("עִם" כאן במובן "כל זמן ש־"); "דּוֹר דּוֹרִים" — לאורך כל הדורות, לעולם. יראת ה' תימשך כל עוד השמש והירח קיימים — לדורות.
פסוק ו׳
"יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ"
"יֵרֵד" — כאן לשון בקשה: שתרד מלכותו וברכתו; "גֵּז" — אֲחוּ (שדה עשב) שכבר נכסח (משורש גזז), והעשב הרך הצומח בו מחדש; "כִּרְבִיבִים" — כמו טיפות גשם של שפע המרווֹת את האדמה; "זַרְזִיף" — טפטוף ונזילת מים, גשם הנוטף ומרווה את הארץ (מילה נדירה המופיעה רק כאן). שלטון המלך יֵרד כגשם רך על העשב הכסוח ויחיֶה אותו — ברכה שקטה ומיטיבה.
פסוק ז׳
"יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ"
"יִפְרַח" — ישגשג ויצליח, כצמח הפורח (כמו "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"); "עַד בְּלִי יָרֵחַ" — כל עוד הירח קיים במרום, כלומר לעולם, עד אין סוף. בימיו יפרח הצדיק וירבה השלום.
פסוק ח׳
"וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ"
"וְיֵרְדְּ" — כאן אין זה מלשון "ירידה" אלא מלשון רְדִיָּה וממשלה (שורש רד״ה): יִמְשֹׁל וְיִשְׁלֹט; "מִיָּם עַד יָם" — מצד אל צד; "וּמִנָּהָר" — מנהר פרת; "אַפְסֵי אָרֶץ" — קצות הארץ הרחוקים ביותר. ממשלתו תשתרע מים אל ים ומן הנהר עד קצות הארץ.
פסוק ט׳
"לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ"
"צִיִּים" — יושבי המדבר והצִיָּה (ארץ שוממה ויבשה), אומות השוכנות בארצות צחיחות; "יְלַחֵכוּ" — ילקקו (משורש לחך). לפניו יכרעו אף יושבי המדבר הרחוקים, ואויביו ילחכו עפר — "לִחוּךְ עפר" הוא ביטוי לכניעה ולהשפלה גמורה לפני מלכות הצדק.
פסוק י׳
"מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ"
"תַרְשִׁישׁ" — ארץ או עיר־נמל רחוקה שמעבר לים, הקשורה בסחר ימי; "וְאִיִּים" — איים וארצות חוף רחוקות; "מִנְחָה יָשִׁיבוּ" — יגישו דורון ומס כבוד; "שְׁבָא וּסְבָא" — שתי ארצות רחוקות בדרום (שְׁבָא בדרום ערב, סְבָא בכוש שבאפריקה); "אֶשְׁכָּר" — מתנת כבוד ודורון (מילה נדירה המופיעה רק כאן ובספר יחזקאל). מלכי הארצות הרחוקות יביאו מנחה ודורון, מתוך הכרה במלכותו הצודקת — גם העמים שמעבר לים מכירים שמלכות הצדק ראויה לכבוד.
וכך נפתח פרק עב׳: מבקשה שתינתן למלך צדקתו של ה' אל חזון של מלכות שלום. זוהי תקוות ספר תהילים — עולם שכולו צדק ושלום.