פסוק הפתיחה, המושר בראש כל חלק: אכן, טוב אלוהים לישראל — לאלה שליבם טהור ונקי.
כלומר: האמת שממנה יצא המסע — ועכשיו, בסוף הדרך, היא תוכח.
(מילים: "לְבָרֵי לֵבָב" — טהורי הלב)
(כ) כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה:
כמו חלום שנעלם ברגע שמתעוררים — כך תיעלם כל הצלחת הרשעים; כשתתעורר לשפוט, תבוז לדמותם.
כלומר: כל השלווה שלהם הייתה אשליה, כמו חלום שנגמר בבוקר.
(מילים: "מֵהָקִיץ" — מרגע ההתעוררות; "בָּעִיר" — כאשר תתעורר פעול, מלשון עֵרוּת ולא מלשון עיר; "צַלְמָם תִּבְזֶה" — תבוז לדמותם)
(כא) כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן:
כשליבי החמיץ והתמרמר בתוכי, והרגשתי דקירות חדות של צער בפנימיותי.
כלומר: המשורר נזכר כמה מרירות וכאב הציפו אותו כשקינא ברשעים.
(מילים: "יִתְחַמֵּץ" — יחמיץ ויתמרמר, כמו יין שהופך לחומץ; "כִלְיוֹתַי" — פנימיותי, מקום הרגש; "אֶשְׁתּוֹנָן" — נדקרתי כבחפץ חד ושנון)
(כב) וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ:
ואני הייתי טיפש ולא הבנתי — התנהגתי מולך כמו בהמה גמורה.
כלומר: הודאה כנה — הקנאה ההיא הייתה חוסר הבנה, כמו בהמה שרואה רק את הרגע.
(מילים: "בַעַר" — טיפש, נבער מדעת; "בְּהֵמוֹת" — כבהמה ממש, לשון הפלגה)
(כג) וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי:
ובכל זאת — אני תמיד איתך, ואתה החזקת לי את יד ימין ולא נתת לי ליפול.
כלומר: גם כשלא הבנתי, אתה לא עזבת אותי לרגע.
(מילים: "אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" — החזקת אותי ביד ימיני, כאב שאוחז ביד בנו שלא ייפול)
(כד) בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי:
אתה מוליך אותי בעצתך ובהדרכתך, ובסוף הדרך תיקח אותי אליך בכבוד.
כלומר: יש מי שמנהיג את הדרך כולה — ובסופה אסיפה אל ה' בדרך של כבוד.
(מילים: "תַנְחֵנִי" — תוליך ותדריך אותי; "וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי" — תיקח אותי אליך בכבוד)
(כה) מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ:
מי יש לי בשמיים מלבדך? וכשאתה איתי — איני חפץ בשום דבר בארץ.
כלומר: אין למשורר שום משאלה אחרת, לא בשמיים ולא בארץ — רק אתה.
(מילים: "חָפַצְתִּי" — רציתי והשתוקקתי)
(כו) כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם:
גם אם יכלו בשרי וליבי — אלוהים נשאר הסלע של ליבי והחלק שלי לעולם.
כלומר: הגוף חולף, אבל מי שאלוהים הוא נחלתו — יש לו משען שלא נגמר לעולם.
(מילים: "שְׁאֵרִי" — בשרי, גופי; "צוּר" — סלע, סמל לחוזק ולמבטח; "חֶלְקִי" — נחלתי וגורלי, כמו שבט לוי שה' הוא נחלתו)
(כז) כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ:
כי הנה הרחוקים ממך יאבדו; אתה מכרית כל מי שבוגד בך ועוזב אותך.
כלומר: הריחוק מאלוהים — הוא עצמו האבדון.
(מילים: "רְחֵקֶיךָ" — הרחוקים ממך; "הִצְמַתָּה" — הכרת לצמיתות; "זוֹנֶה מִמֶּךָּ" — הבוגד בך ופונה ממך)
(כח) וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי ה' מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ:
ואני — הקרבה אל אלוהים היא הטוב שלי; שמתי בה' את מחסי, כדי לספר לכולם את מעשיך.
כלומר: זו התשובה של כל הפרק — לא העושר ולא השלווה, אלא הקרבה אל ה' היא הטוב האמיתי.
(מילים: "קִרֲבַת" — הקרבה וההתקרבות; "שַׁתִּי" — שמתי, קבעתי; "מַחְסִי" — מקלטי ומבטחי; "מַלְאֲכוֹתֶיךָ" — שליחויותיך ומעשיך)
בשורה אחת: מה שנראה כהצלחת הרשעים מתגלה כחלום שנמוג בבוקר, ומי שה' אוחז בידו מגלה שהטוב האמיתי הוא אחד — להיות קרוב לאלוהים.