פירוש תהילים פרק מ׳ — חלק ב׳ — אַתָּה ה' לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר"

זהו מזמור שכתב דוד המלך.

הפתיחה מגדירה את המזמור כשיר שנמסר למנצח, כלומר לביצוע ציבורי ומוזיקלי.

כבר מן הכותרת אנו מבינים שזהו מזמור של דוד, שנועד להיאמר ולהישמע כתפילה וכשירה.

פסוק ח'

"אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי"

דוד אומר שהוא מגיע לפני ה׳ מתוך הכרה ושליחות.

הוא מרגיש שיש עליו ייעוד ותפקיד, כאילו הדברים כבר כתובים בספר.

זהו פסוק של נכונות פנימית: האדם עומד לפני ה׳ ואומר, אני כאן, אני מוכן.

פסוק ט'

"לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי"

דוד אומר שהוא רוצה לעשות את רצון ה׳ לא מתוך כפייה, אלא מתוך חפץ ורצון אמיתי.

התורה אינה רק דבר שלומדים מבחוץ, אלא דבר שנמצא עמוק בפנים.

הפסוק מבטא אהבה לתורה וקשר פנימי מאוד עם רצון ה׳.

פסוק י'

"בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא ה׳ אַתָּה יָדָעְתָּ"

דוד מספר שהוא הכריז את צדקת ה׳ בפני רבים.

הוא אינו שומר את האמונה לעצמו, אלא משתף אותה בקהל גדול.

הוא אומר לה׳: אתה יודע שלא סגרתי את שפתי, אלא דיברתי והודיתי בפניך בגלוי.

פסוק יא'

"צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב"

דוד מדגיש שהוא לא הסתיר את צדקת ה׳ בליבו.

הוא דיבר על אמונת ה׳, על הישועה, על החסד ועל האמת.

זהו פסוק של עדות והודאה: האדם מכיר בטוב ה׳ ואינו שומר זאת לעצמו.

פסוק יב'

"אַתָּה ה׳ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָמִיד יִצְּרוּנִי"

דוד פונה אל ה׳ בבקשה שהרחמים לא ייעצרו ממנו.

הוא מבקש שחסד ה׳ ואמתו ישמרו עליו תמיד.

הפסוק מחבר בין אמונה גדולה לבין בקשה אישית מאוד: שהאדם יישאר מוגן תחת חסד ה׳.