פסוק א'
"מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ"
"מזמור לאסף" — מזמור המיוחס לאסף, מראשי המשוררים הנביאים בימי דוד.
"אל אלוהים ה'" — רצף חריג של שלושה שמות קודש המבטאים במקביל אדנות, דין ורחמים, להעצים את דרמת ההתגלות רגעים ספורים בטרם ייפתח המשפט העליון.
"דיבר ויקרא ארץ" — קולו העצום מזמן לחקירה נוקבת ולדין צדק את יושבי הארץ כולם.
"ממזרח שמש" — ממקום זריחת השמש הרחוק במזרח, בו מתחיל היום.
"עד מבואו" — ועד למקום ביאת השמש ושקיעתה במערב. קריאתו חולשת על פני כל כדור הארץ לחלוטין וללא שום יוצא מן הכלל.
פסוק ב'
"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ"
"מציון" — מירושלים והר המוריה, המרכז הרוחני העליון שממנו יוצא כל חוק ודין יסודי.
"מכלל יופי" — העיר שהיא כלילת יופי ושלמות; המקום השלם ביותר בכל היקום ביופיו הפנימי והרוחני, מקום השלמות.
"אלוהים הופיע" — ההארה העליונה יוצאת מן ההסתר לגלוי, באור בהיר של אמת וצדק ללא שום כחל וסרק.
פסוק ג'
"יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד"
"יבוא אלוהינו" — התגלות שהיא ירידה לעולמנו החומרי כדי לעשות בו שפטים ובירור מוסרי מעמיק.
"ואל יחרש" — לא ישתוק עוד בשום אופן. חירשות במקרא משמעה לעיתים אילמות ("החרשתי"); תמה עת הסבלנות.
"אש לפניו תאכל" — כלי שרת של מידת הדין; אש אימתנית שורפת מתקדמת לפניו כדי לכלות לטהר את הבריאה מזיוף, ולהפגין עוצמה מוחלטת.
פסוק ד'
"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ"
"יקרא אל השמיים מעל" — מזמן ממרום את צבא השמיים, מלאכי השרת והכוכבים כעדים אובייקטיביים שישקיפו על המשפט הדרמטי הזה.
"ואל הארץ" — מזמן את הארץ עצמה, מהעדים הנצחיים ביותר בנמצא, שראתה הכל לדורות.
"לדין עמו" — התכלית הנוראה: בירור חשוף ודין חמור עם ישראל עצמו, לבחון את מניעיו האמיתיים בקיום התורה.
פסוק ה'
"אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח"
"אספו לי חסידיי" — פקודה חד משמעית למלאכים: אספו ולקבץ את כל אלה המכנים עצמם חסידים ונאמנים לה'.
"כורתי בריתי" — אותם אנשים אשר נכנסו עמי בעבר בברית עולם קדושה, ונשבעו לאמונת אמת בהר סיני.
"עלי זבח" — על סמך הקרבת קורבנות הברית ועל סמך כל הזבחים שמובאים כיום בהיכל; עתה תיבחן סוף סוף כוונתם.
פסוק ו'
"וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה"
"ויגידו שמיים צדקו" — השמיים שזומנו זה עתה, מכריזים מבעוד מועד קבל עולם על טוהר הדין האלוהי הנקי מעוול.
"כי אלוהים" — ההכרה המוחלטת בכך שבורא עולם יתברך שמו.
"שופט הוא" — הוא עצמו הדיין הבלעדי, היודע מחשבות, ואין שום ערכאה שתוכל לערער על פסיקתו.
פסוק ז'
"שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי"
"שמעה עמי ואדברה" — שלב התוכחה מתחיל בקריאה נוקבת אך מלאת אהבה. הוא קורא להם "עמי", חרף כעסו העצום.
"ישראל ואעידה בך" — אעיד בך ואוכיח אותך על התנהגות מעוותת, כתוכחת אוהב המבקשת ליצור שינוי ממשי בלבכם העקשני לעיתים.
"אלוהים אלוהיך אנוכי" — הדגשה מדהימה של שייכות הדדית ובלתי מתנתקת: למרות הדין הקשה, אני אלוהיך בברית היסטורית שלעולם לא תופר.
פסוק ח'
"לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד"
"לא על זבחיך אוכיחך" — אינני מביא אותך למשפט בשל רשלנות חיצונית כביכול; אין ספק שאתם מקפידים היטב על פולחן זביחת הזבחים היומי.
"ועולותיך לנגדי תמיד" — קורבנות העולה מובאים אליי באופן מושלם; הבעיה האקוטית איננה במעשה הידיים, אלא בכך שהוא מבוצע כטקס נטול רוח, אוטומטי ואטום, שהרי לבשר אין משמעות ללא אמונה חיה, קרובה ואותנטית המעידה על מוסר, יושר, וצדק הנדרשים כיום.