פירוש תהילים פרק נ׳ — חלק ג׳ — בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ

פסוק א'

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ"

אותה פתיחה קוסמית ששימשה בחלקים א' וב'. גם הפנייה הכי ישירה והכי חדה בפרק יוצאת מאותו מקור: קול הבורא, הפונה עתה אל מי שיודע ואינו מקיים.

פסוק טז'

"וְלָרָשָע אָמַר אֱלוֹהִים מַה לְךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּּׁא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ"

"ולרשע" — לא לזר ולא לפגן, אלא למי שמכיר את התורה ומצטט אותה. "מה לך לספר" — שאלה חדה: מה עוד הזכות שלך? "ספר" בעברית אינו סתם ביטוי — זו פעילות מתמידת של לימוד והקראה, של השפתיים שמצטטות ברית שהלב אינו מקיים. המילים הופכות למסכה, מגן דתי שמסתיר את הריקנות הפנימית ואת היעדר היראה, בשעה שהחיצוניות עטופה בכללי הקודש.

פסוק יז'

"וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ"

"שנאת מוסר" — לא מוסר מופשט, אלא תיקון אישי הדורש ממך משהו. לשנוא אותו פירושו לבחור בנוחות על פני האמת. התיקון האישי מאיים על הרשע כי הוא מציב מראה שאין לו עניין להביט בה.

"ותשלך דברי" — לא שכחת: השלכת. מודע ומכוון. ההשלכה היא אקט של מרידה אקטיבית, זריקת הדיברות מעבר לכתף כדי לא להיות מוגבל על ידי התביעה האלוהית ביומיום.

פסוק יח'

"אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנאֲפִים חֶלְקֶךָ"

"ותרץ עמו" — לא רק שלא מחית, אלא מיהרת להצטרף. זו בחירה אקטיבית, לא עצימת עיניים. החברות עם הגנב אינה מקרית — היא מעידה על סדר עדיפויות שקרס מבפנים.

"ועם מנאפים חלקך" — מי שאתה בוחר כחברה אומר יותר ממה שפיך מצהיר.

פסוק יט'

"פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה"

אותה לשון שמצטטת את חוקי ה' — היא המרכיבה שקר. הסתירה אינה בין שני עולמות; היא בתוך אדם אחד, ביום אחד. הפה משמש ככלי להפצת רע מחושב, והלשון הופכת למדבקת, מצמידה מרמה וטווייה של מציאות שקרית כדי לשרת מטרות אנוכיות, תוך רמיסה מוחלטת של הערך שהמילים אמורות לייצג.

פסוק כ'

"תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹפִי"

"תשב באחיך תדבר" — לשבת ולדבר באחיך: לא בעימות ישיר אלא בשיחה יומיומית, בסביבה שאמורה להיות בטוחה. הדיבור על האחר הופך להרגל, לרכילות שגרתית שנעשית באגביות מבהילה.

"בבן אמך תתן דופי" — אח מאותה אם. אפילו הקרובים ביותר אינם עוצרים את הלשון החדה. הבגידה מתקדמת פנימה עד שהיא מגיעה למי שהיה אמור להיות הכי מוגן מכולם.

פסוק כא'

"אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ"

הפסוק הכי כבד בכל הפרק. "והחרשתי" — שתקתי, נתתי לך זמן ומרחב להשתנות. "דמית" — חשבת, טעית. "כמוך" — עיוור כמוך, מסכים, אדיש. הכל עולה עכשיו: "ואערכה לעיניך" — אניח הכל לפניך כפי שהיה, ללא המסכים שהנחת.

פסוק כב'

"בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלֹהִים פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל"

"בינו נא" — עכשיו, ברגע הזה, עוד יש זמן. "שוכחי אלוהים" אינם אתאיסטים — הם מי שחיים כאילו ה' אינו שם. הדלת פתוחה. אבל לא לנצח.

פסוק כג'

"זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים"

הפרק נסגר לא בעונש אלא בפתח. מי שמביא הודיה אמיתית — יכבד אותי. ומי שמסדר את דרכו — לא רק שיינצל: ה' עצמו יראה לו את הישועה.