בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ

חלק ג' ואחרון של פרק נ' הוא השיא של כל מה שהפרק בנה. לאחר שחלק א' פתח את בית הדין הקוסמי — ה' מדבר ומזמין את כל הארץ — ולאחר שחלק ב' חשף את הדרישה הפנימית האמיתית: לא בשר ולדם, אלא לב מודה ועמידה בהתחייבויות — מגיעה כאן עימות ישיר ומפתיע. הפעם ה' אינו פונה לאומה בכלל, אלא לאדם אחד: הרשע. לא הפושע הגלוי ולא הכופר — אלא מי שמכיר את תורת ה', מצטט את בריתו על שפתיו, ובחיים הפרטיים מנהל עולם אחר לגמרי. הוא ראה גנב ורץ עמו. הניאוף לא טרד את מנוחתו. לשונו הופנתה נגד קרוביו בשעות הפנאי. וה' שתק. לא כי אישר — אלא כי המתין. פסוק כא' מגלה את האמת שמאחורי הדממה: "דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" — חשבת שה' עיוור כמוך. הדממה נגמרה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל"

"שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ" אינם כופרים — הם מי שחיים כאילו ה' אינו רואה. "בִּינוּ נָא" — הדחיפות שב"נא" אינה גסות, היא חמלה: עוד שניה, עוד בחירה, ועדיין יש דרך חזרה. הפרק אינו נסגר בעונש. הוא נסגר בהבטחה: זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.