פירוש תהילים פרק נ״ה — חלק ב׳ — וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד"

"למנצח" פירושו: למי שמוביל את השירה והנגינה.

"בנגינות" — מזמור המלווה בכלי נגינה.

"משכיל לדוד" — שיר של דוד שיש בו לימוד, התבוננות והבנה.

פסוק י'

"בַּלַּע אֲדֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר"

"בלע אדני" — בקשה שה' יבלבל ויפר את עצת הרשעים.

"פלג לשונם" — פצל את לשונם, כמו בדור הפלגה, שלא תצליח מזימתם.

"כי ראיתי חמס וריב בעיר" — דוד רואה אלימות ומריבה ממלאות את העיר.

פסוק יא'

"יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ"

"יומם ולילה" — בלי הפסקה, יום אחר יום.

"יסובבוה על חומותיה" — החמס מקיף את העיר כמו שומרים על החומה.

"ואון ועמל בקרבה" — עוול וסבל ממלאים את תוכה.

פסוק יב'

"הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה"

"הוות בקרבה" — שבר ורשע בתוך העיר.

"ולא ימיש מרחבה" — אינם זזים ואינם עוזבים את רחובותיה.

"תך ומרמה" — אונאה ורמאות, דברים שנאמרים בפה אחד ובלב אחר.

פסוק יג'

"כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ"

"כי לא אויב יחרפני ואשא" — אילו אויב היה מעליב אותי, יכולתי לשאת זאת.

"לא משנאי עלי הגדיל" — אילו שונא היה מתנשא עליי, הייתי נסתר ובורח ממנו.

הפסוק מכין את הלב לגילוי הכואב שבפסוק הבא.

פסוק יד'

"וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי"

"ואתה אנוש כערכי" — אבל אתה, אדם ששווה לי, כמו אחד ממני.

"אלופי" — חברי הקרוב, מי שהובלתי איתו דרך.

"ומיודעי" — מי שהכרתי, סמכתי והאמנתי בו. דווקא ממנו באה הפגיעה.

דווקא הקרבה הגדולה היא שהופכת את הפגיעה לכואבת כל כך.

פסוק טו'

"אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ"

"אשר יחדו נמתיק סוד" — יחד חלקנו שיחות עמוקות וקרבה.

"בבית אלהים נהלך ברגש" — הלכנו יחד אל בית ה' מתוך התרגשות ואמונה.

הפסוק מתאר עד כמה היה הקשר קרוב — וזה מה שמעמיק את הכאב.

פסוק טז'

"יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם"

"ישי מות עלימו" — בקשה שהדין ישיג את עושי הרשע.

"ירדו שאול חיים" — כמו קורח ועדתו שירדו חיים אל האדמה.

"כי רעות במגורם בקרבם" — כי הרשע שוכן ממש בתוך מקום מגוריהם ובלבם.

הפסוק מבקש שהדין האלוהי ייעשה, ושעושי הרשע לא ימשיכו לפגוע ולשלוט ללא מענה.

פסוק יז'

"אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי"

"אני אל אלהים אקרא" — אבל אני, מול כל הכאב, פונה אל ה' בתפילה.

"וה' יושיעני" — ואני בטוח שה' יושיע אותי.

זהו לב החלק: מתוך הבגידה והכאב, דוד פונה אל המקום היחיד שאינו מאכזב לעולם — אל ה'.

החלק הזה מלמד שגם כאשר אדם נפגע ממי שהיה הכי קרוב אליו, הוא אינו נשאר לבד. אפשר להביא את כל הכאב, האכזבה והבדידות אל ה' — והוא המקום היחיד שבו האמון לעולם אינו נבגד. התפילה כאן אינה מבקשת למחוק את הכאב, אלא להפוך אותו לקריאה אמיתית אל ה'. וזו אולי הנחמה הגדולה של הפרק: שאפשר להיות שבור ועדיין מאמין, פגוע ועדיין קרוב.