וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי

פרק נה' הוא מזמור של דוד, תפילה מתוך כאב עמוק. בחלק הראשון ביקש דוד "מי יתן לי אבר כיונה" — לברוח ולמצוא מנוחה מן הסערה. בחלק השני מתגלה מקור הכאב האמיתי: לא אויב מבחוץ, אלא בגידה מבפנים. דוד מתאר עיר שלמה שמתמלאת חמס, ריב, עוול ומרמה — וביניהם אדם קרוב שהיה לו כאח, שפנה נגדו.

זהו אחד המקומות הכואבים ביותר בתהילים, משום שהוא נוגע בכאב שכל אדם מכיר: לא הפגיעה של זר, אלא האכזבה ממי שאהבנו, סמכנו עליו ושיתפנו אותו בלב. דוד אינו מסתיר את הכאב הזה ואינו מתבייש בו — הוא לוקח אותו, על כל עומקו, ומניח אותו בגלוי ובאמת לפני ה'.

המילים האלה מדברות לא רק אל דוד המלך, אלא אל כל אדם: אל מי שנפגע מחבר, אל מי שגילה שהקרבה שבה בטח נסדקה, ואל מי שמחפש מקום בטוח להניח בו את הכאב. דווקא מתוך השבר, הפרק אינו שוקע בייאוש אלא פונה אל האמונה.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי"

כלומר: ואתה — שהיית כמוני, שווה לי בערכי, חברי הקרוב ומיודעי. דווקא אתה, שאיתך חלקתי סוד, שיחה ותפילה, אתה הוא שפגעת. אין כאב גדול מזה, וגם אין אמת גדולה מזו — שדוד מביא אותה ישירות אל ה', בלי להסתיר דבר.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.