פירוש תהילים פרק נ״ח — חלק א׳ — הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם"

"לַמְנַצֵּחַ" = למנהל הנגינה והמקהלה; "אַל תַּשְׁחֵת" = שם של מנגינה עתיקה; "מִכְתָּם" = סוג של מזמור יקר.

זוהי כותרת המזמור, מזמור שכתב דוד.

היא נושאת את אותו שם כמו פרק נז' הסמוך.

מאחורי המילים הקצרות מסתתר רקע של סכנה ורדיפה, וכבר בכותרת מורגשת הדרמה של הפרק.

פסוק ב'

"הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם"

"הַאֻמְנָם" = האם באמת; "אֵלֶם" = רומז לבעלי הכוח שאמורים לדבר אך שותקים; "מֵישָׁרִים" = ביושר ובהגינות.

דוד מאתגר את השופטים בשאלה ישירה: האם אתם באמת מדברים צדק?

והאם אתם שופטים את בני האדם ביושר, או שהשתיקה שלכם היא עצמה עוול?

השאלה עצמה היא ההאשמה, כי התשובה ידועה מראש, ודוד אינו חושש לאתגר אפילו את החזקים ביותר.

פסוק ג'

"אַף בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן"

"עוֹלֹת" = עוולות ומעשי רשע; "תִּפְעָלוּן" = אתם עושים ופועלים; "תְּפַלֵּסוּן" = שוקלים ומחלקים בכוונה תחילה.

התשובה לשאלה היא חד-משמעית: לא.

בליבם הם זוממים עוול, ובמעשה ידיהם מחלקות חמס בארץ.

הרוע כאן אינו מקרי, אלא שקול ומתוכנן — הם הופכים את הכוח שניתן להם לכלי של פגיעה.

פסוק ד'

"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב"

"זֹרוּ" = התרחקו והיו כמו זרים; "מֵרָחֶם" = כבר מן הלידה; "תָּעוּ" = סטו מן הדרך.

דוד מתאר את הרשעים כמי שסטו מדרך הטוב עוד מתחילת חייהם.

מבטן אמם הם דוברי שקר, כאילו הרוע טבוע בהם מראשית.

התיאור החריף בא להדגיש עד כמה העוול נעשה אצלם טבע שני.

פסוק ה'

"חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ"

"חֲמַת" = ארס ורעל; "כִּדְמוּת" = בדומה ל; "פֶתֶן" = נחש ארסי; "יַאְטֵם" = אוטם וסותם.

הארס של הרשעים דומה לארס של נחש מסוכן.

הם כמו פתן חרש שאוטם את אוזנו במכוון.

שום מילה של תוכחה אינה מצליחה לחדור אליהם, כי בחרו באטימות במקום באוזן קשבת.

פסוק ו'

"אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם"

"מְלַחֲשִׁים" = מי שמרגיעים נחש בלחש; "חוֹבֵר חֲבָרִים" = קוסם שקושר לחשים; "מְחֻכָּם" = מיומן וחכם.

הפתן אטום כל כך, עד שאינו מקשיב אפילו ללוחש המיומן והמומחה ביותר.

כך גם הרשעים, סוגרים את ליבם בפני כל דברי תוכחה ותיקון.

מי שבחר שלא לשמוע, שום קול לא יגיע אל ליבו, וזו הסכנה האמיתית.

החלק הזה מציב מראה חדה בפני כל מי שמחזיק בכוח ובסמכות. דוד אינו מוכן לקבל עוול שמתחבא מאחורי מילים יפות, והוא דורש שהדין יהיה אמיתי וישר. הקריאה הזו, שנכתבה לפני אלפי שנים, ממשיכה להדהד בכל דור שבו הצדק נדרש לעמוד מול הכוח, ומעל הכול היא מבטאת אמונה עמוקה שיש דין ויש דיין, גם כשנדמה שהעוול מנצח. דוד אינו נואש ואינו שותק, אלא בוחר להעמיד את האמת מול הכוח, ולהזכיר שהשתיקה מול עוול אינה ניטרליות אלא בחירה. זו הסיבה שהפרק הזה ממשיך לדבר אל כל מי שאכפת לו מצדק.