הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן

תהילים נח' הוא מזמור לדוד, וזעקה נוקבת על עיוות הדין. דוד מפנה שאלה ישירה וחדה אל השופטים ובעלי הכוח: האם אתם באמת שופטים בצדק? בחלק הראשון הוא חושף את הפער הגדול בין מילים יפות לבין מעשים, ומתאר את טבעם של הרשעים — אנשים שכאילו נולדו אל תוך הרוע, ארסיים כמו נחש, ואטומים לכל תוכחה. זוהי אינה תפילה רגועה, אלא עמידה אמיצה מול מי שמעוותים את הדין, וקריאה נצחית לצדק אמיתי שאי אפשר להשתיק.

הדימויים בפרק חזקים במיוחד: הרשע מתואר כנחש ארסי, כפתן חרש שאוטם את אוזנו, ואינו מוכן לשמוע אפילו את מי שמנסה לרכך אותו. דוד אינו מרכך את המילים — הוא קורא לדברים בשמם, מתוך אמונה שהאמת חזקה מן הכוח, ושגם כשהצדק נראה חלש, יש מי שרואה הכול.

הפרק נושא את אותה כותרת כמו פרק נז' הסמוך: "אַל תַּשְׁחֵת" הוא שם של לחן עתיק, ו"מִכְתָּם" הוא כינוי למזמור יקר במיוחד. מתוך אותו רקע של רדיפה וסכנה נולדת כאן זעקה אמיצה כנגד מי שמשתמשים בכוחם כדי לעוות את הדין, ובכל זאת הפרק כולו נשען על אמונה שהצדק האמיתי לא ייעלם.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם"

המילה "הַאֻמְנָם" פירושה: האם באמת, האם בכנות. דוד שואל את בעלי הכוח שאלה רטורית נוקבת: האם אתם באמת מדברים צדק, והאם אתם שופטים את האנשים ביושר? עצם השאלה היא ההאשמה, כי בפועל הם מעוותים את הדין ומנצלים את מעמדם כדי לפגוע בחלשים. הצדק, אומר דוד, אינו עניין של נאומים יפים אלא של מעשים יומיומיים, וזו קריאה שנשארת רלוונטית בכל דור.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.