פירוש תהילים פרק נ״ח — חלק ב׳ — אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ

פסוק ז'

"אֱלֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'"

"הֲרָס" = שְׁבֹר; "שִׁנֵּימוֹ" = שיניהם; "מַלְתְּעוֹת" = שיני הטורפים; "כְּפִירִים" = אריות צעירים; "נְתֹץ" = נַפֵּץ.

דוד מתפלל שה' ישבור את כוח הרשעים, כמו ששוברים שיני אריה.

הדימוי חזק: הרשעים כאריות טורפים, וה' מתבקש לנטרל את כליהם.

זו בקשה שהרוע יאבד את היכולת לפגוע ולטרוף.

דוד פותח את תפילתו בפנייה ישירה ונחרצת אל אלוהים.

פסוק ח'

"יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ יִדְרֹךְ חִצָּיו כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ"

"יִמָּאֲסוּ" = יימסו וייעלמו; "יִדְרֹךְ" = מותח את הקשת; "יִתְמֹלָלוּ" = ייכרתו ויקמלו.

שייעלמו כמו מים שנשפכים ונספגים באדמה ואינם.

וכשהרשע מותח את קשתו לירות, שחיציו יתפוררו ולא יזיקו.

הכוח שנראה מאיים מתגלה כחסר ממשות.

אלימות שאין מאחוריה צדק, אין לה אחיזה.

פסוק ט'

"כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ"

"שַׁבְּלוּל" = החילזון; "תֶּמֶס" = נמס והולך; "נֵפֶל אֵשֶׁת" = עובר שמת בלידתו.

כמו שבלול שנמס ונעלם תוך כדי הליכתו.

וכמו תינוק שלא זכה אפילו לראות את אור השמש.

שתי תמונות של קיום שמתפוגג עוד לפני שהספיק להתקיים.

הרוע, אומר דוד, חסר שורשים אמיתיים.

פסוק י'

"בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵיכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ"

"בְּטֶרֶם" = לפני ש; "אָטָד" = קוץ; "חָרוֹן" = חום בוער; "יִשְׂעָרֶנּוּ" = יסחף אותם כסערה.

עוד לפני שהקדרות מספיקות להרגיש את חום הקוצים שמתחתן,

ה' סוחף את הרשעים במהירות, כמו סערה פתאומית.

זהו אחד הפסוקים הקשים בתהילים, ותמונתו היא של חיסול מהיר ובלתי צפוי.

כשהשעה מגיעה, אין דבר שיכול לעצור את הדין.

פסוק יא'

"יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע"

"חָזָה" = ראה; "נָקָם" = עשיית דין; "פְּעָמָיו" = רגליו.

הצדיק שמח כשהוא רואה שהצדק נעשה ושהרשע נענש.

זו אינה שמחה לאיד, אלא הקלה עמוקה שהעולם חזר איזונו.

השמחה היא על ניצחון האמת, לא על נפילתו של אדם.

זו נחמה עמוקה לכל מי שסבל מעוול ולא ראה צדק.

פסוק יב'

"וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ"

"אַךְ" = אכן, בוודאי; "פְּרִי" = שכר וגמול.

בסוף הדרך כל אדם מכיר באמת: אכן יש שכר לצדיק.

ויש אלוהים ששופט את העולם — זהו השיא של כל המזמור.

הפרק שנפתח בשאלה "האם יש צדק?" נחתם בתשובה ברורה: כן, בהחלט יש. זו תשובת המזמור כולו לשאלת הצדק.

חלק זה מלמד שגם כשהרשע נראה חזק ובלתי מנוצח, כוחו זמני בלבד. דוד אינו לוקח את הדין לידיו, אלא מפקיד אותו בידי ה', ובוטח שהצדק יתגלה בסופו של דבר. הניצחון כאן אינו של נקמה אישית, אלא של אמת: ההכרה שיש דין, יש דיין, ושהעולם מתנהל בצדק גם כשאיננו רואים זאת מיד. זו אמירה שמעניקה כוח לכל מי שנאבק למען הצדק. היא איננה קריאה לאדישות או להמתנה פסיבית, אל לאמון פעיל: לעשות את הטוב, ולבטוח שהאמת תנצח גם אם לא מיד. כך נסגר מעגל הפרק — מן השאלה הנוקבת של חלק א', אל הביטחון השקט של חלק ב'.