אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ

בחלק הראשון דוד הציג את כתב האישום נגד השופטים המושחתים. בחלק השני הוא פונה מן ההאשמה אל התפילה: הוא מבקש מה' לשבור את כוחם של הרשעים, מתאר כיצד הם נמסים ונעלמים, ומגיע אל השיא — ניצחון הצדק. זהו מעבר נוקב מן הזעם אל התקווה, והוא מסתיים באמירה הגדולה של כל הפרק: יש דין, יש דיין, ויש אלוהים ששופט בארץ. דוד אינו מבקש לנקום בעצמו, אלא להפקיד את הצדק בידי שמיים. המעבר הזה, מן הזעקה הנוקבת אל הביטחון השקט, הוא לב ליבו של המזמור, והוא מה שהופך אותו לכל כך אנושי ונוגע.

הדימויים בחלק הזה חיים ובוטים: שיני אריות שנשברות, מים שנשפכים ונעלמים, ושבלול שנמס תוך כדי הליכתו. כל אלה מציירים את חוסר הקיום של הרוע מול הצדק — נוכחות שנראית חזקה, אך נמוגה כלא הייתה. גם חלק זה נפתח בכותרת "אַל תַּשְׁחֵת מִכְתָּם לְדָוִד", אותה כותרת של חלק א' ושל פרק נז' הסמוך.

הפסוק המרכזי של הפרק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ"

המילה "אַךְ" פירושה: אכן, בוודאי. בסוף הדרך, כשהצדק מתגלה, האנשים אומרים: אכן יש שכר לצדיק, ואכן יש אלוהים ששופט את העולם. זו אינה נקמה אישית, אלא הכרה שהעולם אינו הפקר ושיש דין ויש דיין. זו התקווה הגדולה שמחזיקה את המאמין גם כשנדמה שהרשע מנצח, ומזכירה שהאמת תמיד מתגלה בסוף, גם אם לוקח לה זמן. אמירה זו הפכה למשפט מכונן: גם מול עוול גדול, יש מי ששומר על מאזני הצדק, ואין מעשה שנעלם מן העין.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.