פירוש תהילים פרק נ״ט — חלק ב׳ — כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ"

"מִכְתָּם" = מזמור יקר; "בִּשְׁלֹחַ" = כאשר שלח; "לַהֲמִיתוֹ" = כדי להרוג אותו.

זוהי כותרת המזמור, החוזרת בפתח כל חלק, ובה הרקע ההיסטורי: שאול שלח אנשים לשמור על בית דוד ולהמיתו.

פסוק ז'

"יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר"

"יֶהֱמוּ" = משמיעים קול נהמה, נובחים; "וִיסוֹבְבוּ עִיר" = מסתובבים סביב העיר.

דוד מתאר את אויביו ככלבי רחוב רעבים, שעם רדת הערב חוזרים ומסתובבים בעיר ומחפשים טרף בלי מנוחה. התמונה ממחישה כמה הסכנה קרובה ומקיפה אותו מכל עבר.

פסוק ח'

"הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ"

"יַבִּיעוּן" = מוציאים מהפה בשטף; "חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם" = מילים חדות כמו חרבות; "כִּי מִי שֹׁמֵעַ" = כאילו אין מי שישמע.

מפיהם יוצאות מילים מאיימות, והם בטוחים שאיש אינו שומע — אבל דוד יודע שיש מי ששומע את הכול. גם המילים הנאמרות בחושך אינן נסתרות מן הבורא, ולפניו הכול גלוי.

פסוק ט'

"וְאַתָּה ה' תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם"

"תִּשְׂחַק לָמוֹ" = תצחק להם; "תִּלְעַג" = תזלזל; "לְכָל גּוֹיִם" = לכל העמים.

מול ביטחונם של הרשעים עומד משפט אחד: ואתה, ה', צוחק להם. כוחם, הנראה כה גדול בעיניהם, אינו כלום לפני בורא העולם. הצחוק כאן אינו לעג של בשר ודם, אלא ביטוי לכך שאין שום כוח שיכול לעמוד מול הבורא.

פסוק י'

"עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי"

"עֻזּוֹ" = כוחו של האויב; "אֶשְׁמֹרָה אֵלֶיךָ" = אצפה אליך ואחכה לעזרתך; "מִשְׂגַּבִּי" = המבצר הגבוה שלי.

מול כל כוח האויב, דוד מפנה את מבטו אל ה' לבדו ומחכה לו. זהו לב השיר כולו: המקום הבטוח ביותר אינו חומה, אלא האל עצמו. מי שאלוהים הוא מבצרו, אין אויב שיכול להגיע אליו באמת.

פסוק י"א

"אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי"

"אֱלֹהֵי חַסְדִּי" = האל הרחום שלי; "יְקַדְּמֵנִי" = יקדים לבוא לעזרתי; "יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי" = יראה לי את מפלת אויביי האורבים לי.

דוד בוטח שהאל הרחום יצא לקראתו עוד לפני שיקרא, ושה' הוא שיראה לו כי הרוע אינו מנצח. לא דוד ינקום באויביו, אלא ה' הוא שיראה לו שהצדק מנצח בסוף. אמון זה הופך את הפחד לשלווה.

פסוק י"ב

"אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי"

"אַל תַּהַרְגֵם" = אל תהרוג אותם בבת אחת; "פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי" = שמא עמי ישכחו; "הֲנִיעֵמוֹ" = גרום להם לנדוד; "מָגִנֵּנוּ" = המגן שלנו.

דוד מבקש בקשה מפתיעה: אל תכלה אותם מיד, כדי שהעם לא ישכח את הלקח. מוטב שינדדו ויפלו לאט, וכולם יזכרו לדורות שה' הוא המגן.

החלק הזה מלמד שהביטחון האמיתי אינו תלוי בכך שהאויב ייעלם, אלא בידיעה שיש לנו מבצר גבוה שאליו הרוע אינו מגיע. דוד רואה את הכלבים מסתובבים בעיר, שומע את המילים החדות, ויודע מה מחכה לו בחוץ — ובכל זאת ליבו שקט, כי "אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי". כך הופך מזמור שנכתב בלילה של סכנה לפיוט שמח, קצבי ומרומם, שכולו אמון באל ששומר ומגן.