פירוש תהילים פרק נ״ט — חלק ג׳ — וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם"

"לַמְנַצֵּחַ" = למנהל הנגינה; "מִכְתָּם" = מזמור יקר.

זוהי כותרת המזמור, החוזרת בפתח כל חלק, ומזכירה שהשיר נכתב על רקע מנוסה וסכנה.

פסוק יג'

"חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ"

"חַטַּאת פִּימוֹ" = החטא של פיהם; "וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם" = שיילכדו בגאוותם; "מֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ" = מן הקללות ומן השקרים.

החטא של הרשעים נמצא בפיהם — בדברים שהם מדברים על אחרים.

דוד מבקש שהם ייתפסו דווקא בגאווה שלהם ובשקרים שהם מפיצים. הבקשה היא למידה כנגד מידה — שייתפסו באותו כלי שבו חטאו, בפיהם.

פסוק יד'

"כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה"

"כַּלֵּה בְחֵמָה" = כלה אותם בכעס; "וְאֵינֵמוֹ" = עד שלא יישאר מהם דבר; "מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב" = שולט בעם ישראל; "לְאַפְסֵי הָאָרֶץ" = עד קצות הארץ.

זהו השיא של הפרק: שכל העולם יידע שה' שולט בעמו ובכל הארץ.

"סֶלָה" היא הפסקה קצרה, כמו נשימה עמוקה באמצע התפילה.

פסוק טו'

"וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר"

"יֶהֱמוּ" = נוהמים, נובחים; "וִיסוֹבְבוּ עִיר" = מסתובבים סביב העיר.

שוב חוזרת תמונת הכלבים מן החלק השני: עם רדת הערב הרשעים חוזרים ומסתובבים בעיר.

החזרה הזו מקשרת בין החלקים ומדגישה שהסכנה עדיין כאן.

פסוק טז'

"הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ"

"יְנִיעוּן לֶאֱכֹל" = נודדים לחפש אוכל; "אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ" = ואם לא ישבעו, מתלוננים.

הרשעים נודדים בלילה ומחפשים טרף, ולעולם אינם שבעים.

זו תמונה של חיים בלי מנוחה ובלי שובע — ההפך הגמור מן הביטחון של המאמין.

פסוק יז'

"וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי"

"אָשִׁיר עֻזֶּךָ" = אשיר על כוחך; "וַאֲרַנֵּן" = אזמר בשמחה; "מִשְׂגָּב" = מבצר גבוה; "וּמָנוֹס" = מקום מפלט.

מול הלילה של הרשעים עומד הבוקר של דוד: בעוד הם נודדים רעבים, הוא שר.

דוד שר על כוחו וחסדו של ה', שהיו לו למבצר ולמחסה ביום צרתו.

פסוק יח'

"עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי"

"עֻזִּי" = כוחי; "אֲזַמֵּרָה" = אשיר ואנגן; "מִשְׂגַּבִּי" = המבצר שלי; "אֱלֹהֵי חַסְדִּי" = האל הרחום שלי.

המזמור נחתם בשירה: אליך, ה' שהוא כוחי, אזמר.

כי אלוהים הוא המבצר שלי והאל הרחום שלי — וכך מסתיים פרק שלם של סכנה בשיר של ביטחון מלא. המילה האחרונה במזמור היא "חַסְדִּי", חסד — וזה הרושם שנשאר בלב.

החלק הזה חותם את הפרק בניגוד גדול בין שני עולמות: הרשעים המסתובבים בלילה, רעבים ולא שבעים, לעומת דוד המתעורר בבוקר ושר. הוא מלמד שמי שבוטח בה' אינו צריך לנדוד ולחפש — יש לו מבצר, מחסה וכוח. דווקא מזמור שנולד מתוך סכנת חיים מסתיים בהכרזה שה' מושל בכל הארץ, ובשירת בוקר של תודה. זו אולי הסיבה שהלחן יכול לקחת פרק של מנוסה ולהפוך אותו לשיר שמח, קצבי ומרומם, שכולו אמון ושירה.