וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ

החלק השלישי והאחרון של תהילים נט' הוא הסיום הגדול של המזמור. כאן התפילה מגיעה לשיא: מצד אחד הדין על הרשעים, ומצד שני שירת תודה זכה ובוטחת. דוד מתאר כיצד הרשעים נלכדים בגאוותם ובשקריהם, וכיצד הם חוזרים בערב כמו כלבים רעבים המסתובבים בעיר, נודדים לחפש טרף ואינם שבעים לעולם. אך מול הלילה האפל הזה עומד הבוקר: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ" — ואני אשיר על כוחך. בעוד הרשעים מסתובבים רעבים בחושך, דוד מתעורר בבוקר ושר בשמחה לה' ששמר עליו. זהו ניגוד מושלם בין מי שבוטח בעצמו לבין מי שבוטח בה'.

גם חלק זה נושא את כותרת השלישייה "אַל תַּשְׁחֵת מִכְתָּם לְדָוִד" (נז', נח', נט'). השיא של הפרק כולו נמצא כאן, בפסוק יד': "וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ" — שכל העולם יידע שה' שולט. כך הופך מזמור שנולד מתוך סכנת חיים אישית למסר עצום על מלכות ה' בכל הארץ, ומסתיים בשירת בוקר של תודה ואמון.

הפסוק המרכזי של החלק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי"

"אָשִׁיר עֻזֶּךָ" פירושו: אשיר על כוחך; "וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" פירושו: אזמר בשמחה בבוקר על חסדך; "מִשְׂגָּב" = מבצר גבוה ובטוח; "וּמָנוֹס" = מקום מפלט. דוד אומר שדווקא בבוקר, אחרי לילה של סכנה, הוא שר. הוא אינו שר על עצמו ועל גבורתו, אלא על כוחו של ה' שהיה לו למבצר ולמחסה ביום צרתו. זו שירה שמתחילה את היום מתוך הכרת תודה גדולה.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.