פירוש תהילים פרק ס״ה — חלק ב׳ — מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים

פסוק ח'

"מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים"

"משביח" — משקיט ומרגיע. אלוהים משקיט את שאון הימים הגועשים ואת רעש גליהם המתנפצים, וכך, באותה היד עצמה, הוא משקיט גם את ההמולה והמהומה של העמים. אותו כוח ששולט בים הסוער שולט גם בהיסטוריה, בעמים ובלב האדם.

פסוק ט'

"וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֺת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין"

"יושבי קצוות" — אנשי קצות הארץ הרחוקים ביותר; גם הם יראים ומתפעלים מאותותיו של אלוהים. "מוצאי בקר וערב" — מקום הזריחה במזרח ומקום השקיעה במערב, מקצה אל קצה, אתה ממלא ברינה ובשירה, עד שהיום כולו שר.

פסוק י'

"פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ"

"פקדת הארץ ותשוקקה" — אתה פוקד וזוכר את הארץ ומשקה אותה ברוב טוב. "רבת תעשרנה" — מעשיר אותה מאוד בשפע. "פלג אלוהים מלא מים" — נחל אלוהים מלא מים תמיד. "תכין דגנם" — אתה מכין את לחמם ומזמין את היבול, כי כך הכנת את הארץ מראש לתת את פריה.

פסוק יא'

"תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ"

"תלמיה רוה" — אתה מרווה את תלמי השדה במים. "נחת גדודיה" — מיישר ומנמיך את ערוגותיה ותלוליותיה. "ברביבים תמוגגנה" — בטיפות גשם רכות אתה מרכך את האדמה הקשה. "צמחה תברך" — ואת כל מה שצומח ממנה אתה מברך.

פסוק יב'

"עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן"

"עיטרת שנת טובתך" — עיטרת את השנה כולה בטובך, כמו כתר מפואר על ראשה. "ומעגליך ירעפון דשן" — ובכל נתיב ונתיב שבו אתה עובר נוטף ונוזל שפע, שובע ושומן הארץ.

פסוק יג'

"יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה"

"ירעפו נאות מדבר" — אפילו נְאוֹת המדבר, מקומות שוממים וצחיחים, נוטפים פתאום ברכה. "וגיל גבעות תחגורנה" — והגבעות כולן חוגרות עליהן שמחה וגיל כמו חגורה או לבוש.

פסוק יד'

"לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ"

"לבשו כרים הצאן" — אחו השדות מתלבש בעדרי צאן לבנים. "ועמקים יעטפו בר" — והעמקים מתעטפים בתבואה זהובה. "יתרועעו אף ישירו" — וכולם, השדות והעמקים, יריעו בתרועת שמחה גדולה, ואף יפצחו בשירה ממש.

תהילים פרק סה' חלק ב' מלמד שאותו אלוהים גדול ונורא, שמשקיט ימים ומרעיד קצות ארץ, הוא גם זה שמרכך טיפת גשם, מרווה תלם ומברך צמח קטן. הכוח והרוך הם אותו אחד. ולכן, כשהבריאה כולה רואה את טובו, היא אינה יכולה לשתוק — היא חוגרת גיל, מריעה, ושרה.