פירוש תהילים פרק ס״ז — אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ

פסוק א׳

"לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר"

"למנצח" הוא כיוון למי שמוביל את השירה. "בנגינות" מציין ליווי בכלי נגינה. "מזמור שיר" מציג את הפרק כיצירה של שבח, שירה שנמסרת לציבור.

פסוק ב׳

"אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה"

זוהי הבקשה המרכזית, המהדהדת את ברכת הכוהנים. "יחננו" — שיחון אותנו. "ויברכנו" — שיברך אותנו. "יאר פניו אתנו" — שיאיר את פניו אלינו, שנרגיש את קרבתו. תפילה רכה לחן, לברכה ולאור.

פסוק ג׳

"לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ"

כאן מתגלה התכלית של הברכה. לא רק למעננו, אלא "לדעת בארץ דרכך" — שכל הארץ תכיר את דרכו של אלוהים, ושבכל הגויים תיוודע ישועתו. הברכה הפרטית הופכת לאור לעולם.

פסוק ד׳

"יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם"

קריאה לשבח רחב. "יודוך עמים" — שכל העמים יודו לך. החזרה "יודוך עמים כֻּלם" מדגישה: לא חלק, אלא כולם. זהו חזון של הודאה אוניברסלית.

פסוק ה׳

"יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה"

שמחה גדולה של העמים. "ישמחו וירננו לאמים" — שהאומות ישמחו וירונו. הסיבה: "כי תשפט עמים מישור" — כי אתה שופט ביושר, "ולאמים בארץ תנחם" — ומדריך את האומות. צדק והנהגה מולידים שמחה.

פסוק ו׳

"יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם"

שוב הפזמון של ההודאה, החוזר ומדגיש את החזון: כל העמים, כולם, מודים לאלוהים. החזרה נותנת למזמור מבנה של שיר עם פזמון.

פסוק ז׳

"אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ"

מן השמיים אל האדמה. "ארץ נתנה יבולה" — האדמה נתנה את פריה, סימן לברכה ממשית. "יברכנו אלוהים אלוהינו" — ועל כן יברך אותנו אלוהים. הברכה נראית בעולם, בפרי הארץ.

פסוק ח׳

"יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ"

הסיום מרחיב את המבט עד הקצה. "יברכנו אלוהים" — שיברך אותנו, "וייראו אתו כל אפסי ארץ" — וכל קצות הארץ ייראו אותו. הברכה שהתחילה אצלנו מגיעה עד סוף העולם. "אפסי ארץ" הם המקומות הרחוקים ביותר, ובכל זאת גם הם נכללים בחזון: לא פינה אחת נשארת מחוץ לברכה ולהכרה באלוהים. כך נסגר המעגל שנפתח בבקשה הקטנה והאישית — והוא מקיף עכשיו את העולם כולו.

תהילים סז׳ מלמד שברכה אמיתית אינה נעצרת אצל המתברך. היא פותחת בבקשה הקרובה ביותר — חן, ברכה ואור פנים — ומסתיימת בעולם שלם שמכיר באלוהים, שמח בצדקו ויָרֵא אותו. מן הלב הפרטי ועד כל אפסי ארץ. זהו אחד החזונות היפים בתהילים: ברכה שאינה אנוכית, אלא נמדדת בכך שהיא גולשת החוצה — אל העמים, אל האדמה, ואל הקצוות הרחוקים ביותר. כשטוב יורד לעולם, כל הבריאה כולה שותפה בו, וההודאה הופכת לשירה אחת גדולה של כל הארץ.