פירוש תהילים פרק ס״ח — חלק ד׳ — עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ

פסוק א׳

"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר"

הפתיחה החוזרת, המושרת גם בראש חלק זה. "למנצח" — למי שמוביל את השירה. "לדוד" — מזמור של דוד המלך. "מזמור שיר" — יצירה של שבח. מן הכותרת השקטה יוצא הפרק אל התהלוכה.

פסוק כח׳

"שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי"

תהלוכת השבטים אל הקודש. "בנימין צעיר" — שבט בנימין, הצעיר והקטן שבשבטים. "רֹדֵם" פירושו מוֹשֵׁל בהם, מנהיג אותם — דווקא הקטן צועד בראש (ומבנימין יצא שאול, המלך הראשון). "שרי יהודה רִגְמָתָם" — נשיאי יהודה בתוך הֲמוֹנָם; "רגמה" היא קהל, אסֵפה צפופה. ולצדם "שרי זבולון, שרי נפתלי" — שבטי הצפון. כל ישראל, מן הדרום ועד הצפון, במסע אחד.

פסוק כט׳

"צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ"

"צוה אלהיך עֻזֶּךָ" — אלוהיך גזר וקבע את כוחך. "עוּזָּה אלהים" — לשון בקשה: הַרְאֵה כוח, אלוהים, התחזק. "זוּ פעלת לנו" — המילה "זוּ" היא לשון מקרא ל"אֲשֶׁר": חזק את אותו הכוח שכבר פעלת למעננו. הכוח כולו ממנו.

פסוק ל׳

"מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלָיִם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי"

"מהיכלך על ירושלים" — מן ההיכל שבירושלים. "לך יובילו מלכים ָׁי" — והמילה "שַׁי" פירושה מנחה, מתנה, דורון. מלכי העמים יכירו בגדולתך ויגישו לך מתנת כבוד.

פסוק לא׳

"גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ"

פסוק קשה ומלא דימויים. "חַיַּת קָנֶה" — חיית הביצה והסוּף; ברוב הפירושים כינוי למצרים (התנין שביאור, סמל לאימפריה תוקפנית). "עֲדַת אבירים" — עדת השוורים החזקים, מלכי האומות הגדולות, "בעגלי עמים" — והעמים החלשים נגררים אחריהם. הבקשה: שאלוהים יגער בכוחות אלה, "בִּזַּר עמים" — יפזר את העמים "קְרָבוֹת יחפצו" — החפצים במלחמה. תפילה שהגאווה והאלימות ייגמרו.

פסוק לב׳

"יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים"

"יֶאֱתָיוּ" — לשון מקרא ל"יבואו". "חַשְׁמַנִּים" — נכבדים, שָׂרים ושליחי כבוד, ואלה יבואו מצרים. "כּוּשׁ" — היא ארץ נוּבְיָה הקדומה, אזור אֶתְיוֹפְּיָה וסוּדָן של ימינו. "תָּרִיץ ידיו לאלהים" — תמהר ותפרוש כפיה אל אלוהים. גם הממלכות הרחוקות מכירות בו.

פסוק לג׳

"מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה"

קריאה אל אומות העולם. "ממלכות הארץ" — אין הכוונה לישראל, אלא לכל מלכויות תבל, אומות הגויים. הקריאה מתרחבת: גם הגויים מוזמנים לשיר לאלוהי ישראל — לא במקום ישראל, אלא להצטרף אליו אל ההכרה בו.

פסוק לד׳

"לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז"

"לָרֹכֵב בשמי שמי קדם" — לאלוהים הרוכב על השמים העליונים והקדומים ביותר; "שמי שמי קדם" הם רום הרקיעים מאז ראשית. "הן יתן בקולו קול עֹז" — קולו יוצא כקול עוצמה, כרעם המרעיד את העולם. גדולתו ממלאת את כל המרחבים.

פסוק לה׳

"תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים"

"תנו עֹז לאלהים" — הכירו בכוחו ותנו לו כבוד. "גַּאֲוָתוֹ" — תפארתו ורוממותו, השורה דווקא על עם ישראל. "וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים" — "שחקים" הם הרקיעים והעננים; כוחו ממלא את השמים.

פסוק לו׳

"נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים"

הסיום הגדול. "נורא אלהים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" — נורא ונשגב אלוהים מתוך מקומות קדשו. "אל ישראל הוא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לעם" — והמילה "תַּעֲצֻמוֹת" פירושה עָצמה רבה, כוח אדיר; הוא הנותן כוח ועוצמה לעמו. "ברוך אלהים" — ובזה נחתם הכול: לא בכוח שנלקח, אלא בכוח שניתן לעם מלמעלה.

וכך נסגר אחד המזמורים הגדולים בתהילים: השיא אינו בשליטה אלא במתנה — "הוא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לעם" — ולא בכוחי ובעוצם ידי, אלא ב"ברוך אלהים".