פירוש תהילים פרק ס״ט — חלק א׳ — בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ

פסוק א׳

"לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד"

לַמְנַצֵּחַ — אל מנהל הנגינה, המוליך את השירה במקדש. עַל שׁוֹשַׁנִּים — הוראה מוזיקלית, "על שושנים" כמשמעו פרחי השושן; שם של לחן או של כלי נגינה בעל שש מיתרים שעליו הושר המזמור. לְדָוִד — מזמור של דוד.

פסוק ב׳

"הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ"

הוֹשִׁיעֵנִי — הצילני, חלצני מן הסכנה. כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ — שהמים עלו עד הנֶפֶשׁ, עד הגרון והצוואר, מקום מושב הנשימה והחיים. המים הגיעו עד נקודת הטביעה, עד גבול המוות עצמו.

פסוק ג׳

"טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי"

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה — שקעתי ברפש עמוק; יָוֵן הוא הבוץ הסמיך והדביק, מְצוּלָה היא העומק, התהום. וְאֵין מָעֳמָד — ואין מקום לעמוד, אין מצב לרגליים להיאחז בו. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם — נכנסתי אל עומקי המים. וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי — וזרם השיטפון סחף אותי; שִׁבֹּלֶת כאן היא נחל שוטף, זרם מים גועש, לא שיבולת התבואה.

פסוק ד׳

"יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי"

יָגַעְתִּי בְקָרְאִי — נלאיתי ותשתי מרוב קריאתי וזעקתי. נִחַר גְּרוֹנִי — גרוני יבש וניחר, התלהט ונצרב מרוב צעקה. כָּלוּ עֵינַי — עיני אזלו וכלו מרוב הבטה וציפייה. מְיַחֵל לֵאלֹהָי — בעודי מצפה בכיסופים ובתקווה לאלוהי שיושיעני.

פסוק ה׳

"רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב"

רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי — מרובים הם מכל שערות ראשי. שֹׂנְאַי חִנָּם — השונאים אותי ללא סיבה, על לא עוול. עָצְמוּ מַצְמִיתַי — עצומים ורבים המבקשים להשמידני; מַצְמִיתַי מן השורש צָמַת, לכרות, להכחיד ולהשתיק. אֹיְבַי שֶׁקֶר — אויביי שהם דוברי שקר, מעוותים את דיני בלא צדק. אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב — את אשר מעולם לא גזלתי אני נאלץ אז להשיב; משל לעוול, שמחייבים אותו להחזיר מה שלא לקח.

פסוק ו׳

"אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ"

אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי — אלוהים, אתה הוא היודע את אִוַּלְתִּי; אִוֶּלֶת היא הסכלות, הטעות הנפסדת, ודוד מודה בכשליו לפני בוראו. וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ — ואשמותיי אינן נסתרות ממך; נִכְחָדוּ עניינו הוסתר ונעלם — מאתך לא נעלם דבר.

פסוק ז׳

"אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי ה׳ צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"

אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ — שלא יבושו בגללי המקווים אליך; קֹוֶיךָ הם המחכים ומייחלים לך. אֲדֹנָי ה׳ צְבָאוֹת — אדון כל הצבאות. אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ — שלא יישאו חרפה בגללי דורשיך; יִכָּלְמוּ מלשון כְּלִמָּה, בושה וחרפה, ומְבַקְשֶׁיךָ הם המבקשים את פניך. זהו חששו — שמא כלימתו תמיט בושה על המאמינים בך.

פסוק ח׳

"כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי"

כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה — כי למענך ובגללך סבלתי חרפה ועלבון. כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי — הבושה כיסתה את פניי; כְלִמָּה היא החרפה והבושה שהציפו ועטפו את פניו.

פסוק ט׳

"מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי"

מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי — נעשיתי זר ומנוכר לאחיי שלי; מוּזָר עניינו מורחק ונעשה כנכרי. וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי — וכאיש זר לבני אמי; אף קרוביו הקרובים ביותר מתייחסים אליו כאל איש מבחוץ.

בכל פסוק נשמרת זעקתו של דוד מן המצולה — נפש הטובעת במים ובשונאים, שאינה מרפה מתפילתה.