בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ

חלק א׳ הוא הפתיחה של תהילים סט׳ — זעקתו של דוד מן המעמקים. אדם שהמים עלו עליו עד הצוואר, נפשו טובעת ברפש המים ואין לרגליו מקום לעמוד. זהו פרק של תשישות מרוב קריאה, של גרון שניחר ושל עיניים שכלו מרוב ציפייה. סביבו מתרבים שונאי חינם, מבקשים להכריתו על לא עוול בכפו, והוא נושא חרפה וכלימה, זר לאחיו ונכרי לבני אמו. ועם כל זה — אין זו קינה של ייאוש, אלא תפילה. מן הטביעה עצמה הוא פונה אל ה׳, מתוודה על אִוַּלְתּוֹ ומבקש שלא ייכשלו בו המקווים לה׳.

הפסוק המרכזי, שנבחר כשם השיר, הוא:

"הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ"

הוֹשִׁיעֵנִי — הצילני, חלצני. הַמַּיִם בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ — עלו עד הצוואר, עד מקום הנשימה והחיים, עד הסף שמעבר לו הטביעה. תמונת הטובע הזו היא סמל החלק כולו, ובפזמון נשזרת זעקה זו עם ראש פסוק ה׳ — "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם" — המים מבחוץ והשונאים מבפנים, וביניהם נפש הקוראת לאלוהיה.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, יהודי ומרומם.