פירוש תהילים פרק ס״ט — חלק ב׳ — בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי

פסוק א׳

"לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד"

לַמְנַצֵּחַ — אל מנהל הנגינה, המוליך את השירה במקדש. עַל שׁוֹשַׁנִּים — הוראה מוזיקלית, "על שושנים" כמשמעו פרחי השושן; שם של לחן או של כלי נגינה בעל שש מיתרים שעליו הושר המזמור. לְדָוִד — מזמור של דוד.

פסוק י׳

"כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי"

כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי — כי הקנאה והדבקות הבוערת בי לכבוד ביתך אכלה וכילתה את כוחי; אהבתו למקום ה׳ שורפת אותו מבפנים. וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי — והעלבונות של המעליבים אותך נפלו עליי; את הלעג המכוון כלפיך אני סופג על עצמי.

פסוק י"א

"וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי"

וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי — בכיתי וסיגפתי את נפשי בצום, עיניתי את עצמי לפני ה׳. וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי — והצום עצמו נהפך לי לחרפה; את עבודתו הזכה לעגו לו ועשו ממנה כלי להבזותו.

פסוק י"ב

"וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל"

וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק — עשיתי את השק לבגדי; שָׂק הוא בד הגס והמחוספס של האבלים, אות לצער. וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל — ונעשיתי להם למשל; הפכתי לשם נרדף לבוז, הדוגמה שאליה מצביעים בלעג.

פסוק י"ג

"יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר"

יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר — מדברים ומרכלים בי יושבי השער; הם הזקנים והשופטים שישבו בשער העיר לדון ולשפוט, ואף הם עוסקים בגנותי. וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר — ואני שיר־הלעג של שותי השכר; נְגִינוֹת הן שירי לעג, ושׁוֹתֵי שֵׁכָר הם השיכורים, שותי המשקה החריף, שמזמרים עליי בשתייתם.

פסוק י"ד

"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ"

וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ — ואני, כל כולי תפילה אליך. עֵת רָצוֹן — שעה של רצון, רגע שבו התפילה מתקבלת לפניך. בְּרָב חַסְדֶּךָ — מתוך שפע חסדך הגדול. עֲנֵנִי — ענה לי. בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ — באמיתת ישועתך, בישועה הנאמנה.

פסוק ט"ו

"הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם"

הַצִּילֵנִי מִטִּיט — חלצני מן הבוץ; טִיט הוא הרפש הדביק שאוחז ברגליים. וְאַל אֶטְבָּעָה — ואל אשקע ואטבע בו. אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי — אינצל ואיחלץ מידי השונאים אותי. וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם — ומן עומקי המים שמתחת.

פסוק ט"ז

"אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ"

אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם — אל יסחף אותי זרם המים השוטף; שִׁבֹּלֶת כאן היא נחל גועש וזרם שיטפון, לא שיבולת התבואה. וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה — ואל תבלע אותי המְצוּלָה, התהום שאין לו קרקעית. וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ — ואל תסגור עליי הבְּאֵר את פיה; בְּאֵר היא הבור, ותֶּאְטַר עניינו תסתום ותנעל — תמונת הקבר הנסגר מעל הטובע.

פסוק י"ז

"עֲנֵנִי ה׳ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי"

עֲנֵנִי ה׳ — ענה לי. כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ — כי חסדך טוב ומיטיב. כְּרֹב רַחֲמֶיךָ — כפי שפע רחמיך, הרחמים הרכים והחומלים. פְּנֵה אֵלָי — פנה אליי והשגח.

פסוק י"ח

"וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי"

וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ — אל תסתיר את פניך מעבדך, אל תעלים ממני את השגחתך. כִּי צַר לִי — כי צר לי, אני שרוי במצוקה ובמועקה. מַהֵר עֲנֵנִי — מהר וענה לי, אל תאחר.

בכל פסוק נשמרת תפילתו של דוד — מן הבושה והלעג שבחוץ אל הזעקה הפנימית, נפש המבקשת חסד ורחמים.