פסוק א׳
לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד
״לַמְנַצֵּחַ״ — אל מנצח המקהלה, זה שהיה ממונה על הנגינה והשירה בבית המקדש.
״עַל שׁוֹשַׁנִּים״ — הוראה מוזיקלית: ״שושנים״ פירושו המילולי פרחי שושן, וכאן הוא שם לחן או כלי נגינה בעל שישה מיתרים, שזו משמעות השם.
״לְדָוִד״ — מזמור של דוד המלך, שכתבו ומסרו לשירה.
פסוק יט׳
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי
״קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי״ — התקרב אל נפשי, אלוקים, אל תעמוד מרחוק.
״גְאָלָהּ״ — גאל אותה, קנה אותה מחדש לעצמך והוצא אותה מן הצרה.
״לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי״ — בגלל אויביי, פדה אותי ושחרר אותי, שלא יוכלו לשמוח לאידי.
פסוק כ׳
אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי
״אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי״ — אתה יודע את כל השפלתי: ״חרפה״ היא העלבון, ״בושת״ היא הבושה, ״כלימה״ היא הקלון והביזיון.
״נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי״ — לנגד עיניך עומדים כל שונאיי, אלה הצרים עליי ומציקים לי.
פסוק כא׳
חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי
״חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה״ — העלבון שבר את ליבי ואני חולה אנושות, חולי שאין לו מרפא.
״וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן״ — קיוויתי שמישהו ירחם עליי וינוד לי בראשו מתוך השתתפות בצער, ולא היה איש.
״וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי״ — חיפשתי מנחמים שינחמו אותי, ולא מצאתי אף אחד.
פסוק כב׳
וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ
״וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ״ — באוכל שלי (״ברות״ היא מאכל ומזון) נתנו לי ״ראש״ — עשב מר וארסי, רעל.
״וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ״ — וכשהייתי צמא, השקו אותי חומץ חמוץ במקום מים.
פסוק כג׳
יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ
״יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח״ — שיהפוך שולחנם הערוך לפניהם למלכודת, ל״פח״ שהוא רשת לתפוס בה עופות.
״וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ״ — ולאלה היושבים בשלווה ובביטחון (״שלומים״) יהפוך הדבר ל״מוקש״ — מכשול ומלכודת.
פסוק כד׳
תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד
״תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת״ — שתחשכנה עיניהם ולא יוכלו עוד לראות.
״וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד״ — ו״מותניהם״, שהם הירכיים ומקור הכוח שבגוף, גרום להם להתמוטט ולמעוד תמיד ללא הפסק.
פסוק כה׳
שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם
״שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ״ — שפוך עליהם את ״זעמך״, את חמתך וכעסך.
״וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם״ — ו״חרון אפך״, הוא הכעס הבוער והעז, ישיג אותם ויאחז בהם ולא יוכלו לברוח ממנו.
פסוק כו׳
תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב
״תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה״ — שיהפוך מקום מושבם, ה״טירה״ שהיא מחנה מוקף חומה ויישוב, ל״נשמה״ — חרבה ושוממה ונטושה.
״בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב״ — ובאוהליהם לא יישאר עוד אף יושב.
פסוק כז׳
כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ
״כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ״ — כי את מי שאתה כבר הכית והכאבת, הם רודפים עוד יותר.
״וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ״ — ועל ה״מכאוב״, הכאב של ״חלליך״ — הפצועים שאתה הכית — הם מספרים ומרבים לדבר בהנאה.
כך נחתם החלק השלישי של מזמור סט׳, מתוך תהומות הכאב. גם כשהאדם שבור עד עפר ואין מי שינחם, הוא אינו מרים ידיו אלא מפקיד את משפטו בידי אלוקים — מתוך אמונה שלמה שיש דין ויש דיין, ושהצעקה הכנה אינה הולכת לאיבוד.