שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ

זהו הלב הכואב של מזמור סט׳ — תפילתו של הנרדף מתוך הכאב העמוק ביותר. המתפלל מתחנן שאלוקים יתקרב אליו ויגאל את נפשו, פורש לפניו את החרפה, הבושה והעלבון שספג, ומספר כיצד החרפה שברה את ליבו עד שחלה אנושות. הוא חיפש מי שירחם עליו, חיפש מנחמים — ולא מצא איש. במקום אוכל נתנו לו רעל, ובמקום מים לצימאונו השקו אותו חומץ.

ואז פונה המזמור אל זעקה לצדק אלוקי כנגד הרודפים: שייעשה שולחנם למלכודת, שתחשכנה עיניהם, שיתמוטט כוחם, שתשיג אותם חרון האף — כי הם רודפים דווקא את מי שאלוקים כבר הכה, ומרבים לדבר בכאבו של הפצוע.

הפסוק המרכזי שעל שמו נקרא השיר הוא פסוק כה׳:

שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם

זוהי הזעקה שאלוקים ישפוך את חמתו על הרודפים, ושחרון אפו הבוער ישיג ויאחז בהם. אין זו נקמה אישית, אלא בקשה שהצדק האלוקי יתגלה בעולם — שהרשע הרודף לא יישאר בלי דין.