פירוש תהילים פרק ס״ט — חלק ד׳ — יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה

פסוק א׳

"לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד"

כותרת המזמור. "עַל שׁוֹשַׁנִּים" — כינוי לכלי נגינה או לנעימה שעל פיה הושר המזמור, ודוד הוא מחברו.

פסוק כח׳

"תְּנָה עָוֹן עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ"

דוד מבקש דין על רודפיו שעשו עוול וחירפו אותו חינם. "אַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ" — שלא ייכנסו בכלל הזוכים לחסדך ולצדקתך, שכן במעשיהם הם מרחיקים את עצמם מהם.

פסוק כט׳

"יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ"

"סֵפֶר חַיִּים" — דימוי לרשימת הזוכים לחיים ולחסד לפני ה׳. דוד מבקש שהרשעים הרודפים, העומדים על דמו, לא יימנו עם הצדיקים ולא ייכתבו עמם.

פסוק ל׳

"וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי"

מול אויביו מכיר דוד בחולשתו: עני וכואב. אך הוא בוטח שישועת ה׳ תרומם אותו — "תְּשַׂגְּבֵנִי", תשׂים אותי במקום גבוה ובטוח, מעל יד הרודפים.

פסוק לא׳

"אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה"

מתוך הכאב פורצת השירה: דוד יהלל את שם אלוהים בשיר ויגדל אותו בהודיה. ההלל אינו ממתין לישועה — הוא עצמו חלק מן הדרך אליה.

פסוק לב׳

"וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס"

שירה והודיה אלו רצויות לפני ה׳ יותר מקרבן של שור או פר. "מַקְרִן מַפְרִיס" — בעל קרניים ופרסות, כלומר בהמה שלמה וגדולה. ה׳ חפץ בלב המודה יותר מן הקרבן עצמו.

פסוק לג׳

"רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם"

הענווים רואים את ישועת ה׳ ושמחים. "וִיחִי לְבַבְכֶם" — לבכם יתעורר לחיים ולתקווה. תשועת היחיד הופכת לעידוד ולחיזוק לכל מבקשי ה׳.

פסוק לד׳

"כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה׳ וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה"

ה׳ שומע את האביונים ואינו בז לאסיריו — לסובלים הכבולים במצוקתם. גם מי שנראה נטוש ושכוח, אינו נשכח לפני ה׳.

פסוק לה׳

"יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם"

קריאה לכל הבריאה כולה להלל את ה׳: שמיים, ארץ, ימים וכל יצור החי בהם. ההלל מתרחב מן היחיד אל היקום כולו.

פסוק לו׳

"כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ"

הנה התקווה הגדולה: ה׳ יושיע את ציון ויבנה את ערי יהודה, והעם ישוב לשבת בארץ ולרשת אותה. מן המצוקה האישית עולה הפרק אל גאולת האומה כולה. דווקא בסיום מזמור שכולו זעקה אישית מציב דוד את תקוות הגאולה הלאומית כשיא — ללמדנו שגם נחמת היחיד שלמה יותר כשהיא נושאת בתוכה את גאולת הכלל.

פסוק לז׳

"וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ"

וזרע עבדי ה׳ ינחל את הארץ, ואוהבי שמו ישכנו בה. הפרק נחתם בהבטחת המשכיות — דורות של אוהבי ה׳ ששבים ושוכנים בארצם בשלום.

וכך מסיים פרק סט׳ את מסעו: מן "בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" ועד "יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן" — מן המים העמוקים של היחיד אל תקוות הגאולה של עם שלם. זוהי תנועת הנפש של ספר תהילים: מן המצוקה אל התקווה הגדולה.