יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה

החלק הרביעי והאחרון של פרק סט׳ הוא שיא המסע ופסגתו. לאורך כל המזמור זעק דוד המלך מתוך מצוקה עמוקה — "בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" — מתוך רדיפה, חרפה ובדידות. אך כאן, בסיום, הקול משתנה ומתרומם. מן הבכי האישי והכואב עולה הפרק אל תקווה גדולה ורחבה: ישועת ציון, בניין ערי יהודה, ושיבת העם אל אדמתו. דוד פותח בבקשה על רודפיו, ממשיך בהכרת מקומו שלו — "וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב" — ומשם נישא אל שירה, הודיה וחזון של גאולה לאומית המקיף שמיים וארץ.

זהו המעבר הגדול של ספר תהילים: מן המצוקה אל התקווה, ומן היחיד אל הכלל. דוד אינו נשאר שבוי בכאבו, אלא מרים את עיניו אל ציון ואל ערי יהודה, אל זרע עבדי ה׳ שינחלו את הארץ ואל אוהבי שמו ששוכנים בה. השיר חותם את הפרק בנימה של נחמה ובִּטחון: גם מתוך המים העמוקים ביותר, הישועה קרֵבה.

הפסוק שנושא את שם השיר, והוא לב החלק הזה, הוא פסוק של תקווה לאומית גדולה:

"כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה"

אחרי כל הזעקה והכאב, מבטיח דוד שאלוהים יושיע את ציון ויבנה מחדש את ערי יהודה. אין זו רק תקווה פרטית — זוהי קריאה עמוקה המלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות: שגם מן החורבן והשבר, ה׳ ישיב ויבנה, והעם ישוב לשבת על אדמתו ולנחול אותה. כך הופכת זעקת היחיד לתפילת גאולה של עם שלם.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה׳, את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.