פירוש תהילים פרק ע״א — חלק ב׳ — אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

פסוק ט׳

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"

זעקת הזִקנה: דוד מבקש שה' לא ישליכנו כשיבואו ימי הזִקנה, ולא יעזבנו כאשר כוחו יכלה ואוזל. דווקא ברגעי החולשה הוא מבש את הקרבה. "כִּכְלוֹת כֹּחִי" — כשהכוח כָּלֶה ואוזל; זמן שבו אדם חושש שלא יהיה עוד מועיל, ודווקא אז הוא מבקש שלא יישכח.

פסוק י׳

"כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו"

הסיבה לחרדתו: אויביו מדברים בו, ו"שֹׁמְרֵי נַפְשִׁי" — האורבים לחייו — מתייעצים יחד כיצד לפגוע בו. החרדה כבדה במיוחד כשהיא באה מאנשים המתכננים יחד את נפילתו.

פסוק יא׳

"לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל"

דברי האויבים: "אֱלֹהִים עֲזָבוֹ" — אלוהים נטש אותו; ולכן "רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל" — רדפו ותפסוהו, שכן אין מי שיציל. זהו לעג המכוון אל עצם אמונתו: האויבים אינם מאיימים רק בכוח, אלא מנסים לערער את ביטחונו ולשכנעו שאלוהים נטש.

פסוק יב׳

"אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה"

מול לעג האויבים, דוד פונה ישר אל ה': "אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי" — אל תתרחק ממני; "חוּשָׁה" — מהר לעזרתי. תשובתו ללעג היא התקרבות, לא ייאוש. המילה "חוּשָׁה" מבטאת את הדחיפות — בקשה לעזרה מיידית, עכשיו, בעוד מועד.

פסוק יג׳

"יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי"

דוד מבקש ש"שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי" — המקטרגים והרודפים את נפשו — ייבושו ויכלו, ושמבקשי רעתו יתעטפו בחרפה וכלימה, כגמול על מזימתם. זו מידה כנגד מידה: החרפה שביקשו להלביש עליו תשוב ותכסה אותם.

פסוק יד׳

"וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ"

המפנה: "וַאֲנִי" — ואני, לעומת האויבים, אייחל תמיד. "וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ" — אוסיף עוד ועוד על תהילתך; התקווה אינה דועכת אלא הופכת להלל גובר — אמונה שצומחת ככל שעובר הזמן, ולא נחלשת עמו.

פסוק טו׳

"פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת"

פיו יספר את צדקת ה' וישועתו כל היום. "כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת" — כי חסדיו רבים מספור, ואין בכוחי למנות את כולם. ודווקא משום שאי אפשר לספור אותם, אין הוא פוסק מלהודות — כל היום כולו.

וכך עולה חלק זה מן הפחד מפני הזִקנה ומלעג האויבים אל קול של תקווה והלל: מן "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי" אל "תָּמִיד אֲיַחֵל". דווקא מי שחש את חולשתו וזעק מתוכה, הוא שמגיע אל ההלל הגובר ביותר. זוהי תנועת הנפש של ספר תהילים: מן החרדה אל הביטחון והשירה.