אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

חלקו השני של פרק עא׳ ממשיך את תפילתו של הבוטח בה' כל חייו, אך כאן עולה הפחד העמוק ביותר: מה יהיה לעת זִקנה, כשהכוח יכלה? דוד זועק שלא יושלך ולא ייעזב דווקא ברגעי החולשה. סביבו אורבים אויבים הלועגים ואומרים שאלוהים נטש אותו — "אֱלֹהִים עֲזָבוֹ, רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ" — לעג שמכוון ישר אל לב אמונתו. אך דוד אינו נשבר; תשובתו ללעג היא דבקות: "אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי". ומשם הוא נישא אל תקווה שאינה פוסקת ואל הלל ההולך וגובר — פֶּה שמספר את צדקת ה' וישועתו כל היום. זוהי תפילה שנוגעת בכל אדם: הפחד מאובדן הכוח והחשש להישאר לבד; ודוד מלמד שהמענה אינו בהכחשת החולשה, אלא בפנייה אל ה' דווקא מתוכה.

הפסוק שנושא את שם השיר, והוא לב החלק, הוא זעקת הזִקנה:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"

דוד מבקש שה' לא ישליכנו לעת זִקנה ולא יעזבנו כאשר כוחו אוזל. זוהי תפילה אנושית עמוקה: דווקא כשהאדם חלש וחסר אונים, הוא מבקש את הקרבה הגדולה ביותר. לא הכוח הוא שמחזיק את הקשר עם ה', אלא האמון — והוא אינו תלוי בגיל או בכוח. כך הופך פסוק זה לתפילת כל הדורות, המבקשים קרבה אלוהית גם כאשר הגוף נחלש.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול של הפרויקט: להלחין, בעזרת ה', את כל ספר תהילים בקו מוזיקלי מגוון, מרגש, יהודי ומרומם.