פסוק יא׳
"וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ"
"יַעַבְדוּהוּ" — יעבדו אותו וישרתוהו. כל המלכים ישתחוו למלך וכל הגויים יעבדוהו — הכרה כלל-עולמית במלכות הצדק.
פסוק יב׳
"כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ"
"אֶבְיוֹן" — העני ביותר, הנזקק; "מְשַׁוֵּעַ" — הצועק ומתחנן לעזרה (משורש שוע). וזה טעם הכבוד: המלך מציל את האביון הזועק ואת העני שאין לו עוזר.
פסוק יג׳
"יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ"
"יָחֹס" — ירחם ויחמול (משורש חוס); "דַּל" — החלש והעני. המלך יחמול על הדל והאביון, ואת נפשות האביונים יושיע.
פסוק יד׳
"מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו"
"תּוֹךְ" — מרמה ועושק; "חָמָס" — גזל ואלימות; "יִגְאַל" — יפדה ויציל. מן העושק ומן החמס יגאל את נפשם, ודמם — חייהם — יקר וחשוב בעיניו. המלך אינו רואה בחלשים נטל, אלא מייקר את חייהם, כאילו דמם יקר לו כשלו.
פסוק טו׳
"וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ"
"וִיחִי" — ויחיה המלך; "מִזְּהַב שְׁבָא" — מזהבה של ארץ שְׁבָא (ארץ עשירה בדרום); "יְבָרֲכֶנְהוּ" — יברך אותו. יביאו לו מזהב שבא, יתפללו בעדו תמיד, ויברכוהו כל היום.
פסוק טז׳
"יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ"
"פִסַּת בַּר" — שפע תבואה ("פִּסָּה" — מידה, חתיכה; "בַּר" — דגן ותבואה); "יִרְעַשׁ" — ינוע ברוח וירשרש; "כַּלְּבָנוֹן" — כעצי הלבנון; "וְיָצִיצוּ" — יפרחו. יהי שפע תבואה בארץ, עד בראש ההרים, שפִּריו ינוע כיער הלבנון, ובני העיר יפרחו וירבו כעשב השדה. זהו דימוי של ברכה גדולה: אפילו בראשי ההרים הצחיחים תצמח תבואה בשפע, והארץ תתמלא חיים.
פסוק יז׳
"יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ"
"יִנּוֹן" — שמו יתקיים ויימשך לדורות (מלשון "נין", המשך וצאצאים); "יְאַשְּׁרוּהוּ" — יאמרו עליו "אשריו". שמו יעמוד לעולם, כל עוד השמש קיימת, וכל הגויים יתברכו בו ויקראוהו מאושר. בכך מהדהדת ברכת אברהם — "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" — שכל אומות העולם ימצאו ברכה במלכות הצדק.
פסוק יח׳
"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ"
ברכה לה' אלוהי ישראל, שהוא "עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ" — לבדו, בלי שותף, עושה את הנפלאות. כל הטוב שבעולם בא ממנו.
פסוק יט׳
"וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן"
"וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ" — שכבודו יתמלא וישכון בכל מקום. יהי שם כבודו מבורך לעולם, וכבודו ימלא את כל הארץ — "אָמֵן וְאָמֵן", כפל הסכמה ותפילה.
פסוק כ׳
"כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי"
"כָּלּוּ" — תמו ונשלמו. בכך נחתמות תפילותיו של דוד בן ישי — פסוק זה חותם את הספר השני מתוך חמשת ספרי תהילים. כל אחד מחמשת הספרים נחתם בברכה, ופסוק זה הוא חותם הספר השני, המסכם את מזמורי דוד שבו. ודווקא בשיא — מזמור על מלכות הזוהר של שלמה — מזכיר דוד את מוצאו הצנוע, "בן ישי", שכן כל הגדולה באה מה'.
וכך נחתם פרק עב׳, ועימו הספר השני של תהילים: מחזון של מלכות צדק המגינה על החלש, אל ברכה גדולה לה' עושה הנפלאות, ואל בקשה שכבודו ימלא את כל הארץ.