פירוש תהילים פרק ע״ג — חלק א׳ — כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים

פסוק א׳

"מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב"

מזמור לאסף. "אַךְ טוֹב" — אכן טוב אלוהים לישראל, "לְבָרֵי לֵבָב" — לטהורי הלב ולניי המחשבה ("בָּרֵי" מלשון בַּר, טהור וזך). הפתיחה קובעת אמת יסוד, ומיד תתייצב מולה התמיהה.

פסוק ב׳

"וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי"

"נָטָיוּ רַגְלָי" — כמעט מָעֲדוּ רגליי; "כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי" — עוד מעט וְהחליקו צעדַי ("אֲשֻׁרָי" = צעדַי ופסיעותַי; "שֻׁפְּכוּ" — כאילו נשפכו והחליקו). דימוי לאדם שכמעט נפל — לא נפילה גופנית אלא כמעט-משבר באמונה.

פסוק ג׳

"כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה"

"בַּהוֹלְלִים" — במתהוללים, הגאים והמתפארים (מלשון הוֹלְלוּת). קינאתי בהם כשראיתי את שלוות הרשעים ושגשוגם — זו נקודת המשבר של הפרק.

פסוק ד׳

"כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם"

"חַרְצֻבּוֹת" — כבלים, ומכאן ייסורים וחבלי מוות (מילה נדירה מאוד, מופיעה עוד רק בישעיהו); "אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם" — אין להם ייסורים במיתתם, הם מתים בלא צער. "וּבָרִיא אוּלָם" — וגופם ("אוּלָם" = גופם, בטנם) בריא ושמן.

פסוק ה׳

"בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ"

"אֵינֵמוֹ" = אֵינָם (צורה מקראית שירית, "מוֹ" = הם); בעמל ובטורח של שאר בני האדם אינם שרויים, "וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ" — ואינם לוקים בנגעים ובמכות כשאר האדם, כאילו אין החוקים הרגילים של סבל ותמותה חלים עליהם.

פסוק ו׳

"לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ"

"עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה" — הגאווה עונדת אותם כענק (רביד תכשיטים) על הצוואר; "יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ" — בגד של חמס ("שִׁית" = לבוש) עוטף אותם. הגאווה והחמס הם תכשיטם ולבושם הגלויים.

פסוק ז׳

"יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב"

"יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ" — מרוב שומן ושׂובע בולטת עינם ("חֵלֶב" = שומן, דימוי לגסות העושר); "עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב" — דמיונות ומשאלות ליבם ("מַשְׂכִּיּוֹת" = ציורי הלב) עברו כל גבול.

פסוק ח׳

"יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ"

"יָמִיקוּ" — ילעגו ויתלוצצו בזדון (מילה יחידאית וקשה, מלשון לעג או מלשון רקב); "וִידַבְּרוּ בְרָע" — מדברים ברשעוּת; "עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ" — מדברים דברי עושק מתוך גובה לב ויהירות.

פסוק ט׳

"שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ"

"שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם" — שמו פיהם כנגד השמים, מדברים בגאווה נגד אלוהים; "וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" — ולשונם משוטטת בארץ ומדברת סרה על הבריות. פיהם ברום ולשונם בארץ — אין דבר, לא בשמים ולא בארץ, שהם חוששים לפגוע בו.

פסוק י׳

"לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ"

פסוק מן הקשים בתהילים. "הֲלֹם" — הֵנָּה, לכאן; לכן נמשך אף העם אל דרך הרשעים בראותו את הצלחתם. "וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ" — ומֵי כוס מלאה נמצים ונשתים להם עד תום ("יִמָּצוּ" מלשון מיצוי וסחיטה עד הסוף), כמי ששותה את כוס שלוות הרשעים עד תומה.

וכך נפרשׂ חלק א׳ של פרק עג׳: לא כהטפה, אלא כווידוי כן של אדם מאמין המתמודד עם השאלה הקשה — מדוע שלווים הרשעים. השאלה נותרת פתוחה כאן, ותשובתה תבוא בחלק הבא, במקדש ה'.