פירוש תהילים פרק ע״ח — חלק ה׳ — וְהוּא רַחוּם

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי"

מַשְׂכִּיל — שיר חכמה, שנועד ללמד. אסף פותח בקריאה חמה אל העם: הטו אוזן, שמעו את דברי התורה. זהו הפסוק הפותח את כל חלקי פרק עח' בסדרה שלנו — קולו של הסב המספר לבניו את סיפור הדורות, כדי שילמדו ממנו.

פסוק לב'

"בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו"

אחרי המן, אחרי השליו, אחרי כל הנסים — העם ממשיך לחטוא. כלומר: גם הנס הגדול ביותר אינו מוליד אמונה בלב שאינו מוכן להאמין. האמונה נבנית מבפנים, לא מנסים.

פסוק לג'

"וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה"

מילים שכדאי להכיר: וַיְכַל — כילה, סיים; בַּהֶבֶל — בריק, בדבר שאין בו ממש; בַּבֶּהָלָה — בפחד ובחרדה פתאומית. ימיו של דור המדבר כלו ללא תכלית, ושנותיו עברו בבהלה. חיים בלי אמונה הם חיים שרודפים אחרי הבל. הפרק מזהיר: אל תתנו לשנים לברוח כך.

פסוק לד'

"אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל"

וְשִׁחֲרוּ — חיפשו אותו השכם בבוקר, בשקידה ובדריכות, כמו המחפש את אור השחר. רק כשבא העונש — פתאום נזכרו לדרוש את אלוהים ולשוב אליו. תשובה שנולדת רק מתוך פחד — ובכל זאת, גם היא נקראת כאן שיבה. גם צעד קטן ולא מושלם נחשב.

פסוק לה'

"וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם"

ברגע הצרה חזר הזיכרון: אלוהים הוא צוּרָם — הצור, הסלע היציב שעליו נשענים; והוא גֹּאֲלָם — הגואל שהוציא אותם ממצרים. הידיעה הזו הייתה שם תמיד, רק מכוסה. לפעמים צריך רגע של שבר כדי להיזכר במה שהלב תמיד ידע.

פסוק לו'

"וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ"

וַיְפַתּוּהוּ — ניסו לפתות אותו בדברי חנופה; יְכַזְּבוּ — דיברו כזב, שקר. התשובה הייתה בשפתיים בלבד: הפה אמר את המילים הנכונות, אבל הלב נשאר רחוק — תופעה שכל דור מכיר מבפנים.

פסוק לז'

"וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ"

לִבָּם לֹא נָכוֹן — לבם לא היה יציב, מכוון ונאמן. כלומר: מילים לחוד ולב לחוד. הברית דורשת נאמנות של הלב, לא רק הצהרות של הרגע. וזה בדיוק הרקע שעליו יפציע הפסוק הבא.

פסוק לח'

"וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ"

והנה הפלא — פסוק הפזמון של השיר: דווקא מול תשובה פגומה ולב שאינו שלם, מתגלים רחמי שמים. יְכַפֵּר עָוֹן — מוחל ומכסה על החטא; וְלֹא יַשְׁחִית — אינו משמיד; וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ — שוב ושוב הוא משיב ועוצר את כעסו; וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ — אינו מעורר את מלוא החמה, אלא רק מעט ממנה. על הפסוק הזה נבנתה תפילת ערבית של כל ימות השנה.

פסוק לט'

"וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב"

וכאן הסיבה לרחמים: הוא זוכר שאנחנו בשר ודם — רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, נשימה חולפת שאינה שבה. האדם שביר, קצר ימים, מלא חולשות — ולכן מידת הרחמים גוברת על מידת הדין. לא בזכותנו אנחנו נסלחים, אלא בזכות מי שיודע בדיוק ממה אנחנו עשויים.

זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו: נופלים, מבטיחים, שוכחים, שבים — ולפעמים גם התשובה שלנו אינה שלמה עד הסוף. בא פרק עח' ומלמד שגם אז לא ננעלות הדלתות. וְהוּא רַחוּם — היה, הווה ויהיה. מי ששר את הפסוק הזה בערבית יישא אותו מעכשיו גם כניגון בלב. שנזכה לשוב באמת, בלב שלם, ולזכות לרחמים הגדולים שהפרק הזה מבטיח.