פירוש תהילים פרק ע״ח — חלק ו׳ — לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי"

מַשְׂכִּיל — שיר חכמה, שנועד ללמד. אסף פותח בקריאה חמה אל העם: הטו אוזן, שמעו את דברי התורה. זהו הפסוק הפותח את כל חלקי פרק עח' בסדרה שלנו — קולו של הסב המספר לבניו את סיפור הדורות, כדי שילמדו ממנו.

פסוק מ'

"כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן"

מילים שכדאי להכיר: יַמְרוּהוּ — מרדו בו, המרו את פיו; יַעֲצִיבוּהוּ — הכאיבו לו, גרמו לו עצב; בִּישִׁימוֹן — במקום שממה ריק. כמה פעמים מרדו בו במדבר והכאיבו לו בישימון. השאלה "כמה" חוזרת ומכה: לא פעם אחת — שוב ושוב.

פסוק מא'

"וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ"

וַיְנַסּוּ — ניסו את אלוהים, ביקשו לו הוכחות; הִתְווּ — התוו וקבעו לו גבול, כאילו יש למה שהוא יכול לעשות תחום. שוב ושוב חזרו לנסות אותו, ולתחום את קדוש ישראל בגבולות של ספק. זו טעות שחוזרת בכל דור: לבקש עוד אות, במקום לזכור את האותות שכבר ראינו.

פסוק מב'

"לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר"

פָּדָם — גאל והציל אותם; מִנִּי צָר — מן הצר, מיד האויב. זהו פסוק הפזמון: הם לא זכרו את היד הגדולה שגאלה אותם ביום צרתם. הזיכרון היה שם — רק כוסה בשכחה.

פסוק מג'

"אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן"

אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו — אותותיו ונפלאותיו, הנסים הגלויים; צֹעַן — עיר מלכות במצרים. את כל אותותיו ומופתיו שם במצרים, בשדה צוען לעיני כולם. וכאן מתחיל מפקד המכות.

פסוק מד'

"וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן"

המכה הראשונה — מכת דם: הפך את יאורי מצרים לדם; בַּל יִשְׁתָּיוּן — לא יכלו עוד לשתות מהם. הנילוס, שהמצרים עבדו אותו כאל, הפך לפניהם למראה של מוות. הגל הראשון של השיר מתחיל כאן.

פסוק מה'

"יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם"

עָרֹב — עֵרוב של חיות רעות; מכת ערוב ומכת צפרדע. שילח בהם עֵרוב חיות שאכל בהם, וצפרדעים שהשחיתו את ארצם. הבריאה עצמה, שנועדה לשרת את האדם, קמה עליהם והפכה לכלי של דין.

פסוק מו'

"וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה"

חָסִיל וְאַרְבֶּה — שני מיני ארבה זוללי יבול. נתן את יבולם — פרי עמלם — למאכל החסיל, ואת יגיע כפיהם לארבה. כל מה שגידלו נאכל ברגע.

פסוק מז'

"יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל"

מכת ברד: חֲנָמַל — כפור עז או אבן ברד גדולה, מילה נדירה שמופיעה כאן בלבד בכל המקרא. הרג בברד את גפניהם ואת עצי השקמה שלהם בכפור הכבד. גם העצים, שנטעו במו ידיהם ושחיכו להם שנים, לא שרדו את הגל הזה.

פסוק מח'

"וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים"

וַיַּסְגֵּר — הסגיר ומסר; בְּעִירָם — בהמתם; לָרְשָׁפִים — לברקים ולאש הבוערת. מסר את בהמותיהם ומקניהם לברד ולברקים. גם המקנה, רכושם החי, אבד באש מן השמים — וכך נסגר מעגל המכות שבחלק זה, מן היאור ועד השדה, מן הצומח ועד החי.

זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו: אנחנו רואים ניסים בחיינו — ושוכחים. באים ימים טובים, ואנו שוכחים את היד שנתנה אותם. בא פרק עח' ומלמד שהזיכרון הוא עבודה: לזכור את היד שפדתה, ביום צרה וביום רווחה כאחד. שנזכה לזכור באמת, ולא נצטרך גל אחר גל כדי להיזכר במה שהלב תמיד ידע.