לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ

פרק עח' הוא המזמור ההיסטורי הגדול של ספר תהילים — שירו של אָסָף, השני באורכו בספר כולו, המספר לדור הבא את קורות עם ישראל ממצרים ועד דוד. החלק החמישי גילה את סוד הרחמים; והחלק השישי שלפניכם חוזר אחורה, אל הלילה הגדול של מצרים, ומספר מחדש את סיפור המכות — מכה אחר מכה, גל אחר גל. אָסָף אינו מונה את המכות כדי להיזכר בניצחון, אלא כדי לשאול שאלה כואבת: איך אפשר לראות את כל היד הגדולה הזאת — ולשכוח? זהו שיר של זיכרון מול שכחה, המתגלגל כמו גלגל אחד שאינו נעצר, מן החושך ועד שהוא נשבר אל האור. כל מכה היא גל חדש שעולה על הקודם, וכולם נבנים על אותו יסוד אחד שאינו משתנה — כמו הלב שרואה שוב ושוב, ושוב ושוב שוכח.

הפסוק המרכזי של החלק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר"

זהו לב החלק כולו: הם לא זכרו את היד שפדתה אותם ביום צרתם. לא שהם לא ידעו — הם שכחו. וזו טרגדיה עמוקה יותר מכפירה: לב שראה נסים במו עיניו, ובכל זאת נתן להם להיעלם. חכמינו לימדו שאין השכחה באה אלא מתוך היסח הדעת — הלב עסוק, טרוד, מלא בעצמו, ולאט לאט הנס הגדול נדחק החוצה. הפרק מזהיר אותנו מפני השכחה שבתוכנו — ומזכיר שהזיכרון הוא עצמו עבודת הלב, מצווה שחוזרת בכל יום: לזכור.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול — המסע להלחין את כל ספר תהילים כולו, פרק אחר פרק, בסגנונות מוזיקליים מגוונים, רגשיים, יהודיים ומרוממים — פרויקט שמבקש להנגיש את ספר התהילים לכל לב, בכל גיל.