פירוש תהילים פרק ע״ח — חלק ז׳ — וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי"

מַשְׂכִּיל — שיר חכמה, שנועד ללמד. אסף פותח בקריאה חמה אל העם: הטו אוזן, שמעו את דברי התורה. זהו הפסוק הפותח את כל חלקי פרק עח' בסדרה שלנו — קולו של הסב המספר לבניו את סיפור הדורות, כדי שילמדו ממנו.

פסוק מט'

"יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים"

מילים שכדאי להכיר: חֲרוֹן אַפּוֹ — כעסו הגדול; עֶבְרָה — זעם עז שעובר כל גבול; זַעַם — כעס מר; מִשְׁלַחַת — חבורה שנשלחה בשליחות; מַלְאֲכֵי רָעִים — שליחי הפורענות. שילח בהם את כל עוצמת הדין. הפסוק מונה ארבעה שמות שונים לאותו כעס עצמו — כדי ללמד עד כמה היה כבד.

פסוק נ'

"יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר"

יְפַלֵּס נָתִיב — סולל שביל, מיישר דרך; לֹא חָשַׂךְ — לא מנע ולא חסך; וְחַיָּתָם — את נפשם ואת חייהם; לַדֶּבֶר — למגפה; הִסְגִּיר — מסר. סלל דרך לכעסו, ולא מנע את נפשם מן המוות, ואת חייהם מסר למגפה. תמונה קשה של דין שאין ממנו מפלט.

פסוק נא'

"וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם"

רֵאשִׁית אוֹנִים — ראשית כוחו של האב, כינוי לבן הבכור; בְּאָהֳלֵי חָם — בבתי מצרים, שיצאו מחם בן נח. הכה כל בכור במצרים. זו המכה האחרונה, זו ששברה את פרעה — ומכאן ואילך הסיפור כולו מתהפך.

פסוק נב'

"וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר"

וַיַּסַּע — הוציא לדרך, הרים למסע; וַיְנַהֲגֵם — הוליך אותם בעדינות, כדרך רועה. הוציא את עמו כצאן והוליך אותם כעדר במדבר. זהו פסוק הפזמון: הרגע שבו התפקיד משתנה מדיין לרועה.

פסוק נג'

"וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם"

וַיַּנְחֵם — הנחה אותם, הוליך אותם בדרך; לָבֶטַח — בבטחה, בלי חשש. הנחה אותם בבטחה ולא פחדו, ואת אויביהם כיסה הים. שתי צלעות הפוכות זו לזו: אלה הולכים בשקט, ואלה נעלמים תחת המים.

פסוק נד'

"וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ"

גְּבוּל קָדְשׁוֹ — תחום ארצו הקדושה; הַר זֶה — הר המוריה, מקום המקדש; קָנְתָה יְמִינוֹ — רכשה ימינו, כלומר כוחו. הביא אותם אל גבול קודשו, אל ההר שקנתה ימינו. הדרך שהתחילה במדבר מגיעה סוף סוף אל בית.

פסוק נה'

"וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה — חילק להם את הארץ בגורל, בחבל המדידה; וַיַּשְׁכֵּן — הושיב. גירש מפניהם עמים, חילק להם נחלה, והושיב את שבטי ישראל באוהליהם. ההבטחה הופכת כאן לאדמה ממש.

פסוק נו'

"וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ"

וַיְנַסּוּ — ניסו אותו, ביקשו הוכחות; וַיַּמְרוּ — מרדו, המרו את פיו; וְעֵדוֹתָיו — מצוותיו, שמעידות עליו. וכאן, ברגע השיא, השיר נשבר: הם ניסו ומרדו, ואת עדותיו לא שמרו. אחרי הכול — הים, המדבר, הארץ — חזרה השכחה.

זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. כולנו יודעים את הרגע שבו איננו רואים את הדרך, ואיננו יודעים לאן ללכת. פרק עח' מלמד שדווקא שם, בלי דרך ובלי סימנים, מוליכים אותנו. ומלמד גם את ההמשך הכואב: שגם אחרי שהגענו, קל לשכוח מי הוליך. שנזכה ללכת בבטחה — ולזכור את מי שנוסע לפנינו.