פירוש תהילים פרק ע״ח — חלק ח׳ — וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי"

מַשְׂכִּיל — שיר חכמה, שנועד ללמד. אסף פותח בקריאה חמה אל העם: הטו אוזן, שמעו את דברי התורה. זהו הפסוק הפותח את כל חלקי פרק עח' בסדרה שלנו — קולו של הסב המספר לבניו את סיפור הדורות, כדי שילמדו ממנו.

פסוק נז'

"וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה"

וַיִּסֹּגוּ — נסוגו לאחור, התרחקו; וַיִּבְגְּדוּ — מעלו באמון; כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה — קשת בוגדנית, שהחץ היוצא ממנה סוטה מן המטרה. גם בארץ המובטחת חזרו בני הדור לדרכי אבותיהם: דורכים את הקשת ומכוונים — והחץ עף למקום אחר.

פסוק נח'

"וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ"

בָּמוֹת — מזבחות פרטיים שנבנו על הגבעות, מחוץ למשכן, בניגוד לציווי; פְּסִילִים — פסלי עבודה זרה; יַקְנִיאוּהוּ — עוררו את קנאתו. הכעיסו אותו בבמות שבנו, ובפסילים שעבדו קינאו אותו — נתנו את הכבוד שלו לעץ ולאבן.

פסוק נט'

"שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל"

וַיִּתְעַבָּר — התמלא עֶבְרָה, זעם עמוק שעובר כל גבול; וַיִּמְאַס — לא "נגעל" ולא "הזדעזע", אלא דחה אותם והסיר מהם את רצונו. אלוהים שמע את הבגידה, והסיר את רצונו מישראל. זהו פסוק הפזמון — נאמר בלי כחל ושרק.

פסוק ס'

"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם"

וַיִּטֹּשׁ — נטש, עזב; מִשְׁכַּן שִׁלוֹ — המשכן ששכן בשילה מאות שנים, לב הקודש של ישראל לפני ירושלים; אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם — האוהל שבו בחר להשכין את שכינתו בתוך בני האדם. הוא עזב את הבית שבחר לעצמו בין בני האדם.

פסוק סא'

"וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר"

עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ — כינויים לארון הברית, מקור העוז ומקור התפארת; לַשְּׁבִי — לידי השבי; צָר — האויב. זהו סיפור מלחמת אבן העזר: ארון הברית עצמו, סמל השכינה, נלקח בשבי פלשתים. העוז ניתן לשבי, והתפארת — ביד צר.

פסוק סב'

"וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר"

וַיַּסְגֵּר — מסר, הסגיר; וּבְנַחֲלָתוֹ — בעמו, שהוא נחלתו שלו. הסגיר את עמו אל החרב, והתמלא זעם בנחלתו. חלקו השני של הפזמון — החרב שבאה בעקבות הבגידה.

פסוק סג'

"בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ"

אָכְלָה אֵשׁ — אש המלחמה כילתה אותם; לֹא הוּלָּלוּ — לא נישאו, לא שרו להן שירי הלל וכלולות (מלשון הילולה). הצעירים נפלו באש, והנערות שציפו לחופתן נותרו בלי חתן ובלי שיר. בשיר שלנו הפסוק הזה הוא הגשר השקט — הרגע החשוף ביותר.

פסוק סד'

"כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה"

חכמינו קשרו את הפסוק לחפני ופינחס בני עלי, הכוהנים שנפלו ביום שנלקח הארון; וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה — האלמנות לא הספיקו אפילו לבכות, כאשת פינחס שמתה בלדתה כששמעה את הבשורה. אבל שלא בעצב מסתיים הפרק — החלק הבא, האחרון, נפתח בהתעוררות הגדולה: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן״ — הבחירה בהר ציון ובדוד עבדו.

זהו החלק שמלמד את השיעור הקשה ביותר: גם אחרי כל הנסים, הלב יכול לשכוח — ולשכחה יש מחיר. אבל הסיפור אינו נגמר בחושך. גם כשנדמה שהכול אבד, שהבית ננטש והתפארת בידי זרים — ההיסטוריה ממשיכה אל ההתעוררות, אל ציון ואל דוד. שנזכה לזכור — ולא לשכוח.