פירוש תהילים פרק ע״ח — חלק ט׳ — וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ

פסוק א'

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי"

מַשְׂכִּיל הוא שיר חכמה שנועד ללמד. אסף פותח בקריאה חמה אל העם: הטו אוזן ושמעו את דברי. זהו הפסוק הפותח את כל חלקי פרק עח' בסדרה שלנו — קולו של הסב המספר לבניו את סיפור הדורות. כלומר: הוא מבקש קשב אמיתי, לא שמיעה חולפת.

בשורה אחת: פתחו את הלב, יש כאן סיפור שצריך לעבור הלאה.

פסוק סה'

"וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן"

וַיִּקַץ — הקיץ, התעורר; מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן — גיבור שקולו מתעצם ומריע, כמי שהיין העיר בו כוח וקול. כלומר: הכתוב מדבר בלשון בני אדם — כביכול היה שקט וכאילו ישן, ופתאום קם ברעם.

בשורה אחת: אחרי השתיקה הארוכה, הקול חוזר.

פסוק סו'

"וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ"

צָרָיו — אויביו; חֶרְפַּת עוֹלָם — בושה שאינה נמחקת עם הזמן; לָמוֹ — מילה מקראית שפירושה פשוט להם. כלומר: האויבים נהדפו לאחור, והבושה נשארה חקוקה בשמם לדורות.

בשורה אחת: המכה הוחזרה, והחרפה עברה צד.

פסוק סז'

"וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר"

אֹהֶל יוֹסֵף — משכן שילה, שעמד בנחלת אפרים בנו של יוסף. כלומר: אחרי מה שקרה בשילה, המקום ההוא לא נבחר עוד להיות בית הקודש.

בשורה אחת: פרק אחד נסגר כדי שאחר ייפתח.

פסוק סח'

"וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב"

מול המאיסה באה הבחירה: שבט יהודה, ומקום אחד בהר — ציון. כלומר: מרכז הקודש עובר משילה לירושלים, מן הצפון אל הדרום. הבחירה איננה מקרית: מציון תצא ההנהגה, ומשבט יהודה יצא המלך.

בשורה אחת: כאן נולד המקום שאליו יפנה כל לב.

פסוק סט'

"וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם"

רָמִים — הגבהים, שמי המרום שמעל; יְסָדָהּ — קבע והניח את יסודותיה. כלומר: המקדש נבנה נישא כרקיע שמעל, ויציב כארץ שהונחה על יסודותיה.

בשורה אחת: בית שנבנה כדי לעמוד לעולם.

פסוק ע'

"וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן"

מִכְלְאֹת צֹאן — הדירים והגדרות שבתוכם כולאים את הצאן בלילה. כלומר: המלך העתידי לא נמצא בארמון ולא בשדה הקרב, אלא בין הכבשים. הוא נבחר בגלל מה שעשה כשאיש לא הסתכל.

בשורה אחת: מן הדיר אל הכתר — זהו פסוק הפזמון.

פסוק עא'

"מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ"

מֵאַחַר עָלוֹת — מאחורי הכבשות המיניקות, שאותן מוליכים לאט כדי שהטלאים יעמדו בקצב. כלומר: דווקא הרוך שנדרש שם הוא שהכשיר אותו להיות רועה של עם.

בשורה אחת: מי שריחם על טלה ידע לרחם על אנשים.

פסוק עב'

"וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם"

כְּתֹם לְבָבוֹ — בלב שלם וישר, בלי פניות ובלי אינטרס; וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו — בחוכמת המעשה של ידיו, מנהיגות מיומנת ולא רק כוונה טובה. כלומר: לב נקי ויד מבינה, שניהם יחד — וזו הגדרת המנהיג הראוי לפי הפרק.

בשורה אחת: כך נחתם הפרק הארוך — ברועה נאמן.

זהו החלק שסוגר את המעגל: אחרי דורות של שכחה, של מרי ושל שבר, הסיפור אינו נגמר בחושך אלא בבחירה חדשה. ה' אינו מוותר על עמו, והוא בוחר מחדש — במקום, בשבט ובאדם. וכך, אחרי שבעים ושניים פסוקים של זיכרון, מסתיים המזמור הארוך לא בתוכחה אלא בתקווה. שנזכה גם אנחנו שייבחר בנו דווקא במקום שבו אנחנו נאמנים בשקט.