פירוש תהילים פרק ע״ט — חלק א׳ — שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ

פסוק א'

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים"

נַחֲלָתֶךָ — ארץ ישראל, הנחלה שניתנה לעם; לְעִיִּים — עִי הוא תל של הריסות, ערימת אבנים של בית שנפל. כלומר: הזרים לא רק כבשו, הם נכנסו אל המקום הקדוש ביותר, טימאו אותו, והפכו את ירושלים כולה לשדה של גלי חורבות.

בשורה אחת: העיר הקדושה נעשתה ערימת אבנים.

פסוק ב'

"נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ"

נִבְלַת — גופות המתים, מי שנפלו ולא הובאו לקבורה; לְחַיְתוֹ אָרֶץ — לחיות השדה. כלומר: דווקא אלה שהיו עבדי ה' וחסידיו, אנשים שחיו חיי אמונה, הושארו מוטלים בשדה בלי כבוד אחרון.

בשורה אחת: אפילו הקבורה נמנעה מהם.

פסוק ג'

"שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר"

כַּמַּיִם — בלי חשבון ובלי ערך, כמו מים שנשפכים ואיש אינו סופר אותם; וְאֵין קוֹבֵר — אין מי שיביא את הנופלים לקבר, לא רק מחמת אכזריות אלא מפני שכמעט לא נותרו חיים. כלומר: ההרג היה כה רב עד שלא נותר מי שיוכל לקבור, ולא נותר מי שיבכה על כל נופל בנפרד.

בשורה אחת: דם רב מסביב, ואין יד שתכסה עליו.

פסוק ד'

"הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ"

חֶרְפָּה — בושה וכלימה; לַעַג — צחוק של זלזול; וָקֶלֶס — מילה נרדפת המחזקת את הראשונה, התגרות בוטה של מי שמצביע וצוחק על שברו של אחר. כלומר: מעבר לאובדן עצמו נוסף גם עלבון, והעמים שמסביב הפכו את השבר לבדיחה.

בשורה אחת: לכאב נוסף גם הצחוק של השכנים.

פסוק ה'

"עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ"

תֶּאֱנַף — מלשון אף, כלומר תכעס; קִנְאָתֶךָ — לא קנאה במובן היומיומי, אלא מידת הדין הבוערת, התביעה הנוקבת שאינה מרפה. כלומר: עד מתי יימשך הכעס הזה, והאם אין לו סוף.

בשורה אחת: השאלה הכי אנושית שיש — עד מתי.

פסוק ו'

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ"

חֲמָתְךָ — חֵמָה היא כעס עז, זעם. כלומר: אם יש דין בעולם, שיפנה אל אלה שאינם יודעים אותך כלל ואינם קוראים בשמך — אל הכוח שהחריב בלי לשאול ובלי לעצור.

בשורה אחת: זהו פסוק הפזמון, ואותו אומרים בליל הסדר בדלת פתוחה.

פסוק ז'

"כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ"

אָכַל — כילה, בלע; נָוֵהוּ — הנווה שלו, המקום שבו הוא שוכן בשלווה, כלומר המקדש והארץ; הֵשַׁמּוּ — הפכו אותו לשממה ריקה. כלומר: לא נלקח כאן רק רכוש, נבלע עם שלם והוחרב הבית שבו שכן.

בשורה אחת: אכלו את יעקב, והשאירו אחריהם שממה.

זהו החלק הפותח את הקינה, והוא אינו מסתיים בנחמה. אך עצם העובדה שהזעקה נאמרת בתפילה ואינה נבלעת בשתיקה היא עצמה סוג של אמונה. מי שממשיך לפנות אל ה' גם מתוך ההריסות מעיד בכך שהוא מאמין שיש מי ששומע, ושהחשבון עוד ייפתח. בהמשך הפרק תבוא הבקשה לרחמים ולסליחה, וההבטחה שהעם ימשיך להודות לדורות. אבל קודם לכן צריך לומר את האמת עד הסוף, בלי לרכך ובלי להסתיר.