שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ

פרק עט' הוא קינה. אָסָף, שבפרק הקודם סיפר לדור הבא את כל קורות העם ממצרים ועד דוד, עומד כאן מול תמונה אחרת לגמרי: גויים שנכנסו אל נחלת ה', היכל הקודש שטומא, וירושלים שהפכה לגלי אבנים. אלה אינם דימויים ספרותיים אלא עדות מתקופת חורבן בית המקדש הראשון, שאותו טימא והחריב נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה. פרק עט' נקרא בכל שנה בתשעה באב, לצד מגילת איכה, בשעה שהקהל יושב על הרצפה לאור נרות ומקונן על החורבן. ומאותו פרק עצמו נלקחו גם המילים שכל בית יהודי אומר בליל הסדר, ברגע שבו פותחים את הדלת ומזמינים את אליהו הנביא: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ. החלק הראשון שלפניכם, פסוקים א'-ז', הוא לִבָּהּ של הקינה — התיאור הקשה של החורבן, הבושה מול השכנים, והזעקה הגדולה שנשלחת מלמטה כלפי מעלה.

הפסוק המרכזי של החלק, שנבחר כשם השיר, הוא:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ"

זו איננה בקשת נקמה פרטית. אָסָף אינו מבקש רע לשכנו הקרוב, אלא פונה אל ה' ומצביע על הפער הגדול: יש בעולם כוחות שאינם יודעים אותך כלל, שאינם קוראים בשמך ואינם מכירים בשום גבול — והם אלה שנכנסו אל הקודש והחריבו אותו. כשיהודי אומר את הפסוק הזה בליל הסדר, בדלת פתוחה, הוא אינו מבקש דם. הוא מבקש שהעולם יידע שיש דין, ושחורבן אינו נשאר בלי מענה. זו זעקתו של מי שאין בכוחו לעשות דבר, ולכן הוא מפקיד את הכול בידיים גדולות משלו.

גם פרק זה הוא חלק מן המסע הגדול — המסע להלחין את כל ספר תהילים כולו, פרק אחר פרק, בסגנונות מוזיקליים מגוונים, רגשיים, יהודיים ומרוממים — פרויקט שמבקש להנגיש את ספר התהילים לכל לב, בכל גיל.