פירוש תהילים פרק פ״א — חלק א׳ — הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף"

לַמְנַצֵּחַ — מנהל השירה במקדש; הַגִּתִּית — כלי נגינה או לחן קדום, ויש אומרים על שם העיר גַּת. כלומר: כותרת המזמור, המוסרת למנצח שינוגן על הגתית, משירי אסף.

בשורה אחת: שיר של אסף, על הגתית.

פסוק ב'

"הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"

הַרְנִינוּ — הרימו קול רינה ושמחה; עוּזֵּנוּ — האל שהוא כוחנו; הָרִיעוּ — השמיעו תרועה גדולה. כלומר: קריאה אל כל העם לפתוח בשירה בקול מלא.

בשורה אחת: כולם נקראים להריע לאלוהי יעקב.

פסוק ג'

"שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל"

שְׂאוּ זִמְרָה — פתחו בשירה והרימו אותה; תֹף — תוף המקצב; נָבֶל — כלי מיתר הנפרט ביד, אחי הכינור. כלומר: אחרי הקול מצטרפים הכלים — הקצב, הכינור הנעים והנבל.

בשורה אחת: השירה והכלים נכנסים יחד.

פסוק ד'

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"

בַחֹדֶשׁ — בראש החודש, ביום המולד; בַּכֵּסֶה — ביום שהירח מִתְכַּסֶּה בו ואינו נראה, ומכאן שזהו ראש השנה, החג היחיד החל בתחילת החודש; חַגֵּנוּ — החג שלנו. כלומר: תקעו בשופר ביום שהלבנה נסתרת — הוא יום חגנו.

בשורה אחת: תקיעת השופר של ראש השנה.

פסוק ה'

"כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"

חֹק וּמִשְׁפָּט — מצווה קבועה ודין מחייב. כלומר: התקיעה איננה מנהג יפה בלבד — היא חוק שנחקק לישראל ומשפט מאת אלוהי יעקב.

בשורה אחת: כך נקבע, ואין זה רשות.

פסוק ו'

"עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע"

עֵדוּת — זיכרון קבוע המעיד על מאורע; בִּיהוֹסֵף — יוסף בשמו המלא, וכאן הוא שם לעם כולו; שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע — שפה זרה שלא הכרתי שמעתי סביבי. כלומר: החג נקבע לזיכרון יציאת מצרים, הימים שבהם ישב העם בארץ ששפתה זרה לו.

בשורה אחת: החג נושא את זיכרון מצרים.

פסוק ז'

"הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה"

סֵבֶל — משא כבד; שִׁכְמוֹ — כתפו; דּוּד — סל או סיר גדול שנשאו בו את החומר לבניין; תַּעֲבֹרְנָה — יסורו ויעברו מהן. כלומר: האל מספר איך הסיר את המשא מכתף העם, וידיו נפרדו מסירי העבודה.

בשורה אחת: הכתף שוחררה מן המשא.

פסוק ח'

"בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה"

וָאֲחַלְּצֶךָּ — הוצאתי אותך מן המצוקה; בְּסֵתֶר רַעַם — עניתי לך ממקום נסתר, מתוך הרעם והענן; מֵי מְרִיבָה — המים שבהם רב העם במדבר ונבחן; סֶלָה — מילת חתימה והטעמה. כלומר: בצרה קראת, ומן הסתר נעניתָ — וגם נבחנת.

בשורה אחת: קראת מן הצרה — ונענית מן הסתר.

פסוק ט'

"שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי"

וְאָעִידָה בָּךְ — אזהיר ואעיד בך כעד אוהב; אִם תִּשְׁמַע לִי — הלוואי ותשמע. כלומר: אחרי כל הקולות הגדולים נשארת בקשה שקטה אחת — אוזן קשובה.

בשורה אחת: שמע עמי — רק זאת.

הפרק נפתח בקול הגדול ביותר — רינה, תרועה, תוף ושופר — ונחתם במילה הקטנה ביותר: שמע. זו חוכמתו: הקול הגדול לא נועד לעצמו, הוא נועד לפתוח את הלב, ומי שהסיר את המשא מן הכתף מבקש בתמורה דבר אחד בלבד. ואולי זה סודו של השופר עצמו — קול אחד גדול, בלי מילים, שכל כולו בקשה אחת: להישמע.