הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב

אָסָף, מגדולי המשוררים שהעמידו את השירה במקדש, פותח כאן את פרק התקיעה. אין זה מזמור של יחיד אלא קריאה אל כל הקהל: להרים קול, לשיר, להכות בתוף ולתקוע בשופר. חכמינו קראו את הפרק על ראש השנה — החג היחיד שחל כשהירח מתכסה — ומתוך שמחת החג עולה פתאום זיכרון ישן מימי מצרים, וקול אחד שמבקש דבר אחד בלבד: שמע.

המבנה של השיר הולך בעקבות הפרק עצמו: הפזמון מחבר את הקריאה הגדולה של פסוק ב' אל הבקשה השקטה של פסוק ט' — הקול פותח, וההקשבה חותמת.

הפסוק שפותח את השירה, שנבחר כשם השיר, הוא:

"הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"

להרנין ולהריע — שתי דרכים להרים קול: הרינה היא שירת השמחה, והתרועה היא הקול הגדול הפורץ כתקיעת שופר. אלוהי יעקב — האל שליווה את האב הנודד בדרכיו. הפרק אינו מבקש שקט ומחשבה — הוא מבקש קול, בפה מלא, מכל העם יחד.