פירוש תהילים פרק פ״א — חלק ב׳ — אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ

פסוק א'

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף"

לַמְנַצֵּחַ — מנהל השירה במקדש; הַגִּתִּית — כלי נגינה או לחן קדום, ויש אומרים על שם העיר גַּת. כלומר: כותרת המזמור, המוסרת למנצח שינוגן על הגתית, משירי אסף.

בשורה אחת: שיר של אסף, על הגתית.

פסוק י'

"לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר"

אֵל זָר, אֵל נֵכָר — אלוה אחר, זר ומנוכר; תִשְׁתַּחֲוֶה — תכרע ותשתחוה בעבודה. כלומר: לא יימצא בך אלוה אחר, ולא תשתחוה לאל זר — זו הדברה הראשונה, שאין אלוה מלבד ה'.

בשורה אחת: אין אלוה מלבדו.

פסוק יא'

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ"

אָנֹכִי — אני, בלשון הדברה; הַמַּעַלְךָ — שהעליתי אותך; הַרְחֶב פִּיךָ — פְּתח פיך לרווחה; וַאֲמַלְאֵהוּ — ואמלא אותו. כלומר: אני שהוצאתיך ממצרים — בקש בפה מלא, ואשביע את משאלתך.

בשורה אחת: פְּתח פה גדול — והאל ימלא.

פסוק יב'

"וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי"

לֹא אָבָה — לא רצה ולא נאות; לְקוֹלִי — לדברי ולתביעתי. כלומר: אבל העם לא הקשיב לקולי, וישראל לא רצה בי.

בשורה אחת: הקריאה נדחתה — העם לא שמע.

פסוק יג'

"וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם"

וָאֲשַׁלְּחֵהוּ — הנחתי לו והפקרתיו לנפשו; שְׁרִירוּת לִבָּם — קשי לבם ועקשנותם; בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם — בעצות עצמם ובתחבולותיהם. כלומר: משדחו את קולי, נתתי להם ללכת אחר שרירות לבם.

בשורה אחת: מי שלא שומע — נמסר לדרכו שלו.

פסוק יד'

"לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ"

לוּ — הלוואי, מילת משאלה וכיסופים; שֹׁמֵעַ לִי — מקשיב לקולי; בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ — היו הולכים בדרכי. כלומר: הלוואי שהיה עמי שומע לי — ואז היה מהלך בדרכי.

בשורה אחת: געגוע האל — לו רק היו שומעים.

פסוק טו'

"כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי"

כִּמְעַט — כהרף עין, במהרה; אַכְנִיעַ — אשפיל ואכניע; צָרֵיהֶם — הצרים והמצרים להם; אָשִׁיב יָדִי — אחזיר ידי להכותם. כלומר: אילו שמעו, ברגע הייתי מכניע את אויביהם ומשיב ידי על צריהם.

בשורה אחת: שמיעה אחת — וישועה מיד.

פסוק טז'

"מְשַׂנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם"

מְשַׂנְאֵי ה' — השונאים את האל; יְכַחֲשׁוּ לוֹ — יִכָּנְעוּ מפחד ויעמידו פני כניעה; עִתָּם — עת ישראל, זמנם וגורלם הטוב. כלומר: שונאי ה' היו נכנעים לפניו, וזמנם הטוב של ישראל היה עומד לעד.

בשורה אחת: האויבים נכנעים — וישראל לנצח.

פסוק יז'

"וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָּ"

מֵחֵלֶב חִטָּה — ממיטב החיטה ושומנה, הסולת המשובחת; וּמִצּוּר דְּבַשׁ — ודבש הזורם מן הסלע הקשה; אַשְׂבִּיעֶךָּ — אשביע אותך לרוב. כלומר: את העם ששומע בקולו יאכיל האל ממיטב החיטה, ומן הסלע יזין אותו בדבש עד השובע.

בשורה אחת: לעם ששומע בקולו — שפע מן המיטב, ודבש מן הסלע.

הפרק, שנפתח בשמחת החג ובתקיעת השופר, נחתם בקולו של האל עצמו — קול של אהבה מהולה בכאב. הכול תלוי במילה קטנה אחת שנשמעה כבר קודם לכן: שמע. מי שרק יפתח אוזן ופה מובטח לו שפע בלי גבול — ממיטב החיטה ומדבש הסלע. זו כל בקשתו של האל: לא כוח ולא קורבן, אלא לב קשוב.