אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ

אָסָף פתח את הפרק בקול החג — רינה, תרועה ותקיעת שופר. בחלקו השני של המזמור הכול משתתק, וקול אחד עולה מתוך השמחה: קולו של האל עצמו, המדבר בגוף ראשון אל עמו. הוא מזכיר את הדבר הראשון שנשמע בסיני, מזהיר שלא לפנות אל אל זר, ומבטיח שפע בלי גבול למי שרק יפתח את פיו. ומתוך האהבה עולה גם הכאב — העם לא שמע. והלוואי שהיה שומע, כי אז הכול היה משתנה.

המבנה של השיר הולך בעקבות הפרק עצמו: הפזמון נושא את שתי הדברות הראשונות — לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, ואָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ — ואל תוכו נכנסת ההבטחה הגדולה: הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. הקול הגדול של החג הופך כאן לקול פנימי, אישי, של אב המבקש את לב בנו.

הפסוק שפותח את השירה, שנבחר כשם השיר, הוא:

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ"

אָנֹכִי — אני, בלשון הדברה הראשונה; הַמַּעַלְךָ — שהוצאתי והעליתי אותך; הַרְחֶב פִּיךָ — פְּתח פיך לרווחה בבקשה; וַאֲמַלְאֵהוּ — ואמלא אותו בכל טוב. אין כאן דרישה קשה — יש הזמנה: בקש ממני בפה מלא, ואני אשביע את משאלתך.