פירוש תהילים פרק פ״ב — וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם

פסוק א'

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט"

נִצָּב — עומד איתן במקומו, כמי שבא לדין; עֲדַת אֵל — קהל הדיינים והשופטים שנתמנו בשם האל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים — בתוך אותם שופטים, שהכתוב מכנה אותם כך על שם סמכותם לדון. כלומר: האל ניצב בתוך אספת השופטים, ובאולם הדין שלהם הוא ששופט את משפטם.

בשורה אחת: השופטים יושבים בדין — ומעליהם עומד שופט.

פסוק ב'

"עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה"

תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל — תוציאו משפט מעוות; תִּשְׂאוּ פְנֵי רְשָׁעִים — תעדיפו את הרשע ותכבדו את פניו בדין, הוא משוא הפנים שהתורה אסרה; סֶלָה — מילת הדגשה והפסקה. כלומר: עד מתי תעוותו את הדין ותטו אותו לטובת מי שידו תקיפה.

בשורה אחת: התביעה הראשונה — די למשוא פנים.

פסוק ג'

"שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ"

דַל — חלש שאין בכוחו לעמוד על שלו; יָתוֹם — מי שאין לו אב שיגן עליו; רָשׁ — עני מרוד, חסר כול; הַצְדִּיקוּ — הוציאו לאור את הצדק המגיע לו. כלומר: עשו דין אמת לחלש וליתום, והוציאו את צדקתם של העני והרש לאור.

בשורה אחת: איכות הדין נמדדת ביחס לחלש.

פסוק ד'

"פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ"

פַּלְּטוּ — הוציאו והמלטו מן המצוקה; אֶבְיוֹן — נזקק המשווע לעזרה ואין לו על מי להישען; מִיַּד רְשָׁעִים — מאחיזתם של המנצלים. כלומר: אל תסתפקו בפסק דין — חלצו את הדל והאביון בפועל, והצילום מידי הרשעים.

בשורה אחת: משפט אמיתי מציל, לא רק פוסק.

פסוק ה'

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ"

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ — אין בהם דעת ואינם מבינים את חומרת מעשיהם; בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ — מהלכים באפלה בלי לראות את הנזק; יִמּוֹטוּ — יתמוטטו וימוטו ממקומם; מוֹסְדֵי אָרֶץ — היסודות שעליהם עומד העולם, אדני הצדק. כלומר: עיוורונם אינו עניינם הפרטי — כשהצדק מתמוטט, מתערערים יסודות העולם.

בשורה אחת: כשמשפט מתעוות — הקרקע עצמה רועדת.

פסוק ו'

"אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם"

אֱלֹהִים אַתֶּם — כינוי למי שנושא סמכות של דין ושררה; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם — בנים לאל העליון ושלוחיו בארץ. כלומר: אני שהעליתי אתכם למעמד הזה וקראתי לכם בשמות של מעלה, ובידכם הופקד תפקיד שהוא שלי.

בשורה אחת: המעמד ניתן מלמעלה — והוא פיקדון.

פסוק ז'

"אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ"

אָכֵן — ואולם, באמת; תְּמוּתוּן — תמותו, בצורה מקראית מוארכת; כְּאַחַד הַשָּׂרִים — ככל שר בשר ודם שנפל ממעמדו. כלומר: על אף התואר הגבוה, סופכם כסוף כל אדם — ומי שמעל בתפקידו ייפול כשם שנפלו שרים לפניו.

פסוק ח'

"קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם"

קוּמָה — קום נא לפעולה; שָׁפְטָה הָאָרֶץ — עשה משפט בכל הארץ; תִנְחַל — תזכה ותירש כנחלה. כלומר: משכשל הדין האנושי, פונה המשורר מעלה — קום ועשה אתה את המשפט, שהרי הארץ וכל הגויים שלך הם.

בשורה אחת: כשהדין האנושי כושל — הקריאה עולה לשמים.

המזמור נפתח בעמידת האל בתוך אולם הדין ונחתם בקריאה שיקום ויעשה את הדין בעצמו. ביניהם עומדת אמת פשוטה: כל סמכות היא פיקדון, וערכה נמדד ביחסה לחסרי הכוח.