וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם

אָסָף פותח את המזמור בתמונה נדירה בספר תהילים: אולם דין. השופטים יושבים במקומם, ובתוך אספתם ניצב האל ובא לשפוט אותם. אין כאן אויב מבחוץ, אלא חשבון נפש של החברה: מה קורה כשמי שהופקד על הצדק נושא פנים לחזק ומפקיר את החלש.

המזמור קצר — שמונה פסוקים — וכולו תביעה אחת: עַד מָתַי. מתוכה עולה רשימת חובות ברורה: לשפוט את הדל והיתום, להצדיק את העני, לחלץ את האביון מיד מנצליו. ואחריה האזהרה — המעמד שקיבלתם אינו קניין שלכם.

הפסוק שנבחר כשם השיר וכלב הפזמון הוא:

"אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם"

אֲנִי אָמַרְתִּי — אני שקבעתי ונתתי; אֱלֹהִים אַתֶּם — מעמד של שררה ודין, שבו מכנה הכתוב את היושבים על כס המשפט; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם — בנים לאל העליון ושלוחיו בארץ. ומיד אחריו נחתכת השורה: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן. הכתר אמיתי, אך מותנה — מי שאינו עושה בו צדק, נופל ככל אדם.