פירוש תהילים פרק פ״ג — חלק ב׳ — לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ

פסוק א'

"שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף"

שִׁיר מִזְמוֹר — כפל לשון של שירה וזמרה, שיר הנאמר בליווי נגינה. כלומר: כותרת המזמור, המוסרת שהוא משירי אסף.

בשורה אחת: שיר של אסף.

פסוק י"א

"נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה"

עֵין דֹּאר — מקום בעמק יזרעאל, בקרבת שדה הקרב של דבורה וגדעון; דֹּמֶן — זבל השדה, מה שנרמס ונטמע באדמה. כלומר: אותם אויבים נכחדו שם, ולא נשאר מהם דבר מלבד עפר.

בשורה אחת: מהגדולים ההם נשאר עפר.

פסוק י"ב

"שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ"

שִׁיתֵמוֹ — עשה אותם; נְדִיבֵמוֹ, נְסִיכֵמוֹ — שריהם ומושליהם; עֹרֵב וּזְאֵב — שני שרי מדין שנפלו בימי גדעון על הצור ועל היקב שנקראו בשמם; זֶבַח וְצַלְמֻנָּע — שני מלכי מדין שנתפסו אחריהם, מעבר לירדן. כלומר: עשה למנהיגיהם כמו שנעשה לארבעה ההם.

בשורה אחת: ארבעה שמות שכולם יודעים איך נגמרו.

פסוק י"ג

"אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים"

נִירֲשָׁה לָּנוּ — נירש ונקח לעצמנו; נְאוֹת אֱלֹהִים — נְווֹת הקודש, מקומות המשכן והמקדש. כלומר: מה שהניע אותם היה לקחת לעצמם את המקומות הקדושים.

בשורה אחת: הם לא רצו שטח — הם רצו את הקודש.

פסוק י"ד

"אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ"

כַגַּלְגַּל — כגלגל הקוצים המתגלגל בשדה ברוח, בלי שורש ובלי כיוון; כְּקַשׁ — גבעול יבש וריק שאין בו משקל. כלומר: מי שנראה איתן ייעשה קל וחסר אחיזה.

בשורה אחת: כל הכוח הזה — משקלו כקש.

פסוק ט"ו

"כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים"

תִּבְעַר יָעַר — אש האוחזת בחורש ומתפשטת; תְּלַהֵט הָרִים — מלחכת את המדרונות. כלומר: כשם שהאש עוברת מעץ לעץ, כך תעבור מהם.

בשורה אחת: מה שנראה גדול — נשרף מהר.

פסוק ט"ז

"כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם"

סַעַר, סוּפָה — שתי לשונות של רוח עזה; תְבַהֲלֵם — תחריד אותם ותערער את בטחונם. כלומר: הרוח היא שתרדוף, ולא חרב.

בשורה אחת: לא חרב — רוח.

פסוק י"ז

"מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה"

קָלוֹן — בושה גלויה שאין להסתירה; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ — כאן מתגלה התכלית: שיפנו ויחפשו את שמו. כלומר: הבושה איננה הסוף אלא הדרך — היא זו שתחזיר אותם לבקש.

בשורה אחת: הבושה נועדה להחזיר, לא לנפץ.

פסוק י"ח

"יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ"

יֵבֹשׁוּ — יתביישו; עֲדֵי עַד — לעולמי עד; יַחְפְּרוּ — לשון חרפה ובושה, ולא לשון חפירה. כלומר: מי שלא ישוב מן הבושה אל הבקשה — סופו לאבוד.

בשורה אחת: הבחירה נשארת בידם.

פסוק י"ט

"וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ"

וְיֵדְעוּ — לא רק ישמעו, אלא יכירו; לְבַדֶּךָ — אין שני; עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ — על כל הארץ כולה ולא על פינה אחת. כלומר: זו מטרת הפרק כולו, וזו הנקודה שאליה חותרת כל תחינה שקדמה לה.

בשורה אחת: שיֵדעו — וזה הכול.

הפרק נפתח בשמות של מפלות ונחתם במשפט אחד על הכרה. בין לבין עוברות שלוש תמונות של קלוּת — גלגל, קש ואש — שכל תפקידן להראות כמה מהר מתפוגג מה שנראה איתן. ומעל כולן עומדת הבקשה שאיננה נקמה: וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ. אסף אינו מבקש שייעלמו — הוא מבקש שיפנו. שיחפשו, ויֵדעו.